או שזה לא התיכון?
כי כבר המון זמן (בערך חודשיים, ובקיצור - מאז הגיוס) אני מחכה להזדמנות הראשונה שתהיה לי לנסוע ללוד באחד מימי הלימודים בעל"ה ולבקר שם בתיכון, לראות ולהיזכר באווירה המדהימה שנהניתי ממנה לכל אורך שנת י"ב.
וזה מצחיק, אבל רק היום הבנתי שאת כל האווירה הזו לא הביא התיכון, אלא מי שהיה בו ומי שזכיתי ללמוד איתו בשנתיים האלו. כל האנשים שהיו איתי בשכבה וגם קצת נוספים משכבות אחרות, הם אלו שעשו את התקופה הזו למה שהיא הייתה בעבורי ואותם, לצערי, אני לא אוכל לבקר, אבל אני אעשה כמיטב יכולתי לארגן אותם שיבואו איתי ביחד לבקר.
זה פשוט העניין הזה שנכנס לי לראש, כי באמת שרק עכשיו הבנתי ש.. אני לא אוכל לבקר שוב בתיכון שלי, בחיים. התיכון שלי נגמר. אני לא אוכל לחזור אליו, רק לבקר את המקום שבו הכל קרה.
אני חייב לדעת, והבני"שים שביניכם חייבים להגיב פה בכנות ובלי כעס: אם ידוע שמכינים חמין לבוקר שבת, אז מכינים יותר נייר בערב שבת?
בת'כלס לא הייתי אמור להשתחרר הביתה, אבל השבת הזו עברה נורא מהר אז כנראה שהיה פה איזשהו איזון של קארמה. על האוטובוס חזרה הייתי כולי אפוף (ואולי בגלל האפיפות הזו השבת עברה כל-כך מהר?) ונרדמתי להמון זמן, חוץ מהחלק של הסוף, שבו, אגב, ראיתי את ענבל ארגוב מהחלון ושוב חזרתי קצת איזה שישה-שבעה חודשים אחורה. כשירדתי בתחנה המרכזית, הלכתי לכיוון ראשון ומייד פניתי ימינה לרחוב נורדאו שחוצה את הפלמ"ח, והמוכר בחנות הפרחים היפה הזו (ששירתה נאמנות אותי ואת יעלי במספר מועדים משמחים) הביט עליי קצת, אולי התלבט מה לומר, ולבסוף פלט: "כן, המפקד! עם קיטבג או בלי קיטבג?". כמובן שחייכתי, כי זו התגובה שלי בערך לכל דבר מעצם היותי ביישן, והוא המשיך ואמר: "אתה יודע, אני מתרגש מאוד לראות אותך ככה. אתה בטח חושב שאני משוגע קצת, גם אני הסתכלתי ככה על מבוגרים כשהייתי בגילך, אבל עכשיו, כשאני מבוגר, אני מבין. כמה זה מרגש לראות חייל במדים. אני יודע, אתה בטח חושב שזה מוזר, אבל כנראה שזה משהו בהוויה הישראלית. אני כל כך מתרגש לראות אותך במדים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
