פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

כל הזמן אני חושבת לעצמי אם באמת יש לי משהו כזה שאני יכולה לקרוא לו אהבה.

אמר לי פעם מישהו שאני פתיינית מהסוג המסוכן. ולא הבנתי למה הוא מתכוון כשהוא אמר את זה, ושאלתי אותו למה אני מסוכנת? ובכלל למה הוא חושב שאני טובה באומנות הפיתוי.

הוא אמר שמרוב שאני חושבת שאין לי סיכוי, שאני גרועה בכל דבר אפשרי ושאני מרחיקה את עצמי ברגעים הכי חשובים ובכלל, זה הופך אותי לשופעת מיניות, לנחשקת.

שתקנו אחר כך, והוא המשיך להסתכל עליי, מחכה לאיזה תגובה שנונה ורהוטה כמו שאני נוהגת לשלוף תמיד כשמטיחים בי עובדות שקשורות בי או בכלל, ובמקום זה שתקתי, ואז צחקתי ואז בכיתי.

בצורה הכי דרמטית שיש בכיתי, ואמרתי לו שאני לא מבינה למה, למה רק הוא שם לב לכל זה, ואיך זה שכלום לא קורה לי, שעם כל העובדות האלה שהוא הפיל עליי עכשיו עדיין לא קרה לי כלום שעומד בקריטריונים שהוא דחף לי פה.

הוא לא ענה לי ורק שיחק לי בשיער.

אמרתי לו "אתה יודע שאני שונאת שנוגעים לי בשיער".

הוא אמר "בגלל זה אני נוגע".

שנה אחרי כל זה, הוא הפך להיות חבר שלי.

בראש, בנפש, במילים.

ועכשיו אני אוהבת שמשחקים לי בשיער.