פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אני סובלת מחוסר קיום. אני חייבת להשתחרר מהצבא, מה שיביא אותי קרוב יותר לשחרור מחיי "הקודמים" שכוללים את החברים שלי, הוריי, אחי והבית התקוע שלי.

פאק אני פשוט לא יכולה לראות את אמא שלי יותר, או לשמוע את הקול שלה ואת השטויות שיוצאות לה מהפה. היא אישה שאין לה כלום. אישה שהבעל שלה לא מכבד אותה, אישה ששונאת את העבודה שלה, שלא עשתה כלום עם החיים שלה, שרק מתלוננת כל הזמן וחיה בחלומות. 

ואבא שלי, בנאדם מבוזבז שנשלט על ידי כסף, או יותר נכון, חוסר בכסף.

ואחי הקטן, לא הולך לבית הספר כבר שנתיים. יושב בבית מול המחשב ומתנוון. עם זה אני חיה. מה אני אמורה לעשות? לחכות לרגע שאני אוכל לעוף מפה.

אבל כל זה לא יכול לקרות בזמן שאני בצבא. וגם שם, בצבא, הכל כל כך מטומטם. אנשים חיים בסרט. ואני נופלת בין הכיסאות ויוצאת פראיירית באופן קבוע.

היום אכלתי שטויות. קצת הפרזתי עם המנה המותרת. אוכל זה טיפשי!

וקיבלתי מחזור! באיחור! וכמובן שעם המזל שלי אני יוצאת לאבט"ש בפאקינג רמלה ביום שני, וככה בשביל לעטוף את המתנה הנפלאה הזאת שקיבלתי מהצבא אני אצטרך לעשות אותו לבד, בלי אנשים שאני מכירה ולסבול מכאביי מחזור.

החיים שלי דבש. באמת! 

ונכון, מה שצריך לקרות יקרה וקורה וקרה ובלה בלה בלה. אבל סעמק, די כבר

קצות האצבעות שלי מזיעות.

חם פה בחדר, גם קצת מחניק אם טועמים מן האוויר שבחוץ.

חזרתי לתאוות השיער שלי. היום, בלי להתכוון או לרצות, זה פשוט קרה לי.

אחת אחרי השניה, שחררתי עול מעל כתפיי ונדמה לי שהוא עוד מונח שם.

אולי קוראים לזה לחץ העברית פשוטה, ואולי פחד, אני לא יודעת להגיד.

צמתי, צמתי חוץ מענב קפוא אחד וכמה שלוקים של מים.

האמת היא שאם לא היו מושיטים לי אותם לידיים לא הייתי נתקלת בהם והצום היה עובר בצורה חלקה.

אבל זה קרה, והאמת לא ממש אכפת לי.

אני לא סובלת בצום, ולא קשה לי, אני סתם מתלוננת מידי פעם כי התרגלתי להתלונן, זה כאילו שאני רואה את האנשים שסביבי מצפים לכך ממני.

הטופס של הרסיטל. כמויות עצומות של לחץ מתקרבות אליי.

כל היום הזה גרם לי לפקפק בעצמי, לא סיימתי למלא את הטופס בזמן ומחר ה29/9.

הטופס צריך להגיע עד ה30. מי ערב לכך שזה מה שיקרה?

אם הוא לא יגיע, אני לא עושה את הבגרות הזאת. אלו החוקים. שיזדיינו החוקים.

פתאום הרגשתי כל כך לא אחראית, וכל כך מבולבלת, והתמלאתי טינה וכעס על אבא שחיטט עמוק בתוכי ומצא אותם, את הפגמים האלה שלי.

את העצלות, את זה שאני משאירה דברים לרגע האחרון ומתמלאת בהיסטריה ולחץ וגורמת לכולם להשתגע.

את חוסר האחריות המשווע שלי שלעיתים מוצא פרצות לתוך חיי.

הרגשתי כל כך בגלל שמתחילת השנה אני מנסה להילחם בזה, אני מנסה לזכור הכל, כותבת על פתקים וביומן, אפילו כשאני לא בביה"ס ואלה בכלל לא שיעורי בית.

עושה שיעורים, עבודות, אפילו פאקינג מתנדבת למועצת תלמידים! ומה יוצא לי מזה, "אתם כולכם צריכים אשפוז ספיר, זה מה שאני אכתוב על הטופס שלך".

תודה אבא, אתה נהדר אליי.

חשבתי לעצמי שאם הוא היה מכיר אותי הוא בטח לא היה אומר את זה.

והוא לא היה מביא אותי למצב שבו אני שומעת אותו מתרעם על אימא שלי למטה במטבח, בעודי שוכבת על המיטה בחדר מלאת חרדות.

הוא בטח לא היה אומר את הדברים האלה כי הוא יודע שאני אשמע אותם, ואכעס כל כך, ובכלל לא עליו, אלא על עצמי, שנתתי לעצמי להגיע למצב שבו אני לא חסינה למילים שלו, שהגעתי למצב שלא מנעתי את הערב הזה בו אני לחוצה כל כך ומסובבת את כולם מהר סביבי ומודיעה להם בלחץ על המועד האחרון לגחמותיי.

ואמא, אמא שלפתע מצדיקה אותי כשאני צורחת עליו מלמעלה "תפסיק כבר לדבר עליי, תפסיק לבקר אותי, אני מנסה להיות בסדר, ועשיתי כל מה שיכולתי, תפסיק".

והוא שאומר לה "את שומעת אותה?" והיא אומרת לו שיפסיק. שיפסיק להיות כמוהו, שיפסיק.

ואני שואלת את עצמי עכשיו, האם הוא בכלל יכול להשתנות? וזה מעלה בי גיחוך קל, כי, הוא לא יכול להפסיק להיות הוא.

פתאום לא אכפת לי מהחדר שלי, לא אכפת לי אם הוא מבולגן או מסודר.

ולא בא לי ללכת לספורט מחר ולהשתתף.

ואני לא רוצה להכין תיק עכשיו למחר בשביל לא להילחץ בבוקר.

ואחרי שנגמר הצום אני חושבת שהגדרתי מחדש אכילה כפייתית מהי.

המשקפיים שלי עדיין שבורים.

והפסקתי להיות מי שהתחלתי להיות.

מעניין מי אשם בזה.

אני חושבת שאני.

לסיום, ברכת כוסעמק בהחלט מתאימה כאן.

אז אני אפרוש עכשיו ואתם מוזמנים להתפלל.

1. בני נוער לא אוהבים שעושים להם שרירים. מותר לנו להפגין אם אנחנו מנסים להעביר נקודה מסוימת.

ולחלוטין אין שום צורך להשעות אותנו כי ניסינו להעביר מסר אחרי שניסינו לפנות בצורה רגילה.

2. אני מצליחה לכתוב רק כשרע לי, או כשאני קוראת דברים של אחרים שמקפיצים לי איזה תא במוח שאחראי על כתיבה יוצרת.

3. אני בת זונה של קנאית.

4. לא טוב לי לא לעשות כלום. אני רק אוכלת ושורפת את העיניים מול המסך. ואז המחשבות מתגלגלות.

5. אף פעם אל תצאו החוצה בערב מדוכא, כשיורד גשם כל היום ובדיוק כשאתם מחליטים לצאת מפסיק ואתם חשים בני מזל, כי רגע אח"כ הגשם חוזר ובגדול.

6. עצלנות היא שמי השני.

7. כוסעמק.

8. אני כועסת על אנשים, ושונאת סדרי עדיפויות.

9. אני חושבת שכשאגדל, אני ואחי לא נהיה חברים טובים, או בקשר בכלל.

10. אני היסטרית אמיתית. שמצליחה לשגע את כולם ברגעי ההיסטריה שלה.

11. אני לא באמת יודעת להעריץ.

12. טלפון בבית זה השטן: תפסיקו להתקשר הביתה כי אני פשוט לא קמה לענות. לשם מה יש לי פלאפון שמחובר לי לוורידים?

13. ילדים בני 13 כבר אמורים להיות מסוגלים להכין לעצמם אוכל.

14. זה ממש מצחיק אותי עכשיו שבמקרה סעיף 13 מדבר על ילדים בני 13. כשמקריות קוראת במקריות באמת זה גורם לי לחייך.

15. התחלתי לכתוב באנגלית. והרבה. שירים. גמורים. פתוחים. קטנים. גדולים. אני מרגישה כמו אמא גאה.

16. הסעיף הבא לא יהיה מקרי, בעיקרון הוא נכתב כסעיף מספר 16, אבל מצאתי את זה מגניב שהוא יהיה מספר 17. נחשו למה.

17. לכתוב קורות חיים בגיל 17 זה מוזר.

18. אני שונאת שאבא שלי פתאום נזכר שאני קיימת רק כשאח שלי מצלצל אליו בצרחות שאני שרה חזק ועושה לו כאב ראש, אה ושאין אוכל במקרר.

19. אני שונאת שאבא שלי ממלמל דברים על הלוויות ושואל אם אני רוצה ללכת כשהוא יודע שהוא רוצה שאני אלך אבל אין לו את הביצים להגיד לי.

20. אני שונאת שכשאני מכינה אוכל ממש טעים לצהריים ועומדת במטבח שעות, אח שלי נכנס הביתה באיחור מסוים, ואני שואלת אותו "איפה היית?", אז הוא עונה "אכלתי אצל סבתא" ובא לי לזרוק עליו סיר רותח עם רוטב עגבניות אדום ועצבני.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני בבית בשעה הזאת (סתם אתם לא בגלל שזאת שעה לגיטימית להיות בבית), אבל בכל מקרה, אני אהיה בבית גם מחר ולא אלך לביה"ס כמו היום, כי המנהלת שלי השעתה את כל השכבה שלנו.

אני לא אפרט מחשש לחיי.

נתכתב בשמחות, או בצרות או מתישהו כבר.

אני הייתי סאפ.