בעודי יושבת מול מסך המחשב שלי, מפלסת דרכי בין הטוויטר לבלוג והפייסבוק, לפתע מסך שחור. שקט.
"זה לא כיף לי!" אני צועקת.
אחי צועק אליי מהחדר שלו "גם לי לא!".
אנחנו נפגשים באמצע המסדרון.
"מה קרה?", "אני חושבת שהפסקת חשמל", "תבדקי בארון".
יורדים למטה, דרוכים, הכל שקט. "מעניין מה זה", יובי אומר.
אני פותחת את הארון, מסתכלת פנימה "שום דבר לא קפץ, הכל כאן בסדר".
"כנראה הפסקת חשמל", יובי ממלמל וכבר עם הטלפון ביד בודק אם זה רק אצלנו.
אני סוגרת את הארון והחשמל חוזר.
"יובי, אנחנו מכורים", "אשכרה, כמה היסטריה, כמה לחץ".
מה שקרה כאן לפני חמש דקות הזכיר לי את התקפי ההיסטריה של האחים לבית שובל.
יום אחד חזרתי לבית ריק, אני הייתי אצל אלעד והמשפחה יצאה לטייל.
חם לי, לח לי, כואב לי הראש ובכל זאת אני מתיישבת מול המחשב, מזרימה את העולם לתוך הוורידים.
החלטתי להתקלח, ורבע שעה אח"כ שבתי למחשב היקר, אך הפעם, שוד ושבר, אין אינטרנט.
אם אתם רוצים לקרב אותי לטיפול סיעודי במחלקה סגורה, הנה הפתרון שלכם, תיקחו לי את האינטרנט.
אני הופכת אחוזת דיבוק ומאשימה את כל העולם ובת דודתו מדרגה רביעית בבעיה שלי.
טלפונים, צעקות, ו"מי נכנס לי לחדר כשלא הייתי כאן?" בדציבלים שיכולים לנפץ כוסות.
היסטרית, אני חושבת שציינתי את זה בתיאור אי שם בצד הבלוג.
אבא בא הביתה, ומתחיל במלאכה, ניסיונות חוזרים ונשנים לתקן את העוול שמכאיב לו באוזניים, ואני ואחי, במקום לעזור טכנית, אנחנו רק מייבבים "אבא, אל תיגע בזה, לא הכבל הזה לא קשור, מה זאת המדפסת, תוציא את היד מהשקע...".
קרציות בקיצור.
ואחרי שעות של עצבים, זיעה, מחשבות אובדניות וחיבור של כבלים מכוכב אחר למוח המחשב, אבא בטעות נשען על הקיר והאינטרנט חוזר. התקע שמחובר לחשמל, הוא היה רופף. מישהו אמר פדיחה?
אני צריכה ללמוד למבחן באזרחות שיש מחר. אותו מבחן שלא השכלתי ללמוד אליו כל החודש הקודם.
סוג של 238 עמודים בספר אחד גדול ומרושע. מי אמר 40 ולא קיבל?
Wish me luck
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
