סיפורים פה

הדולפין

הדולפין של מיכל חייך אלי.

היא עמדה אלי עם הגב, בחולצה גזורה, חושפת כתף שזופה שעליה צף לו בנחת דולפין כחול, שט בשלולית קטנה, משפריץ רסיסי מים זעירים לכל עבר, מסתכל עלי ישר לתוך העיניים... ומחייך.

במבט ראשון הוא נראה די רגיל, סוג של קעקוע סטנדרטי שאפשר למצוא בכל מכון טאטו מקצועי: דולפין קטן, בצבע כחול, שחציו בתוך המים וחציו באוויר הפתוח, משפריץ רסיסי צבע. קעקוע "סטנדרטי" אמרתי ? אולי בספר הקעקועים שמתוכו הוא נבחר הוא היה סטנדרטי, אולי. אבל לא על הכתף של מיכל, שום דבר לא נשאר סטנדרטי אחרי שבא במגע עם מיכל (גם לא אני).

לדולפין הזה היו כוחות קסם, הוא היה משתנה בהתאם למצב הרוח של מיכל, כשמיכל הייתה שמחה, הדולפין היה מחייך וסביבו הייתה כרוכה הילה צבעונית שעטפה אותו.

וכשמיכל הייתה עצובה עייני הדולפין היו מושפלות וטיפות המים סביבו נראו קפואות וחסרות חיים.

כך היה גם לגבי הכעס או הפחד של מיכל. תמיד יכולת לזהות את מצב רוחה לפי הדולפין.

אנשים שהכירו את התופעה, ניסו בדרך זו לגלות מה באמת מיכל מרגישה כלפיהם. הם ניסו בכל דרך לראות את הדולפין ובעזרתו לפענח את חיוכה התמידי של מיכל.

מרצים באוניברסיטה קיבלו משוב ישיר מהדולפין לגבי רמת ההתעניינות בהם במהלך השיעור, מחזרים חיפשו בו שביב תקווה, אפילו אמא שלה הייתה בודקת אותו בארוחות המשפחתיות ומבררת איך יצאו הממולאים.

בקיצור, אומרים שהעיניים הם הראי לנפש, אצל מיכל הן היו רק ים גדול. הדולפין היה המפתח.

אני זוכר את היום בו היא עשתה אותו.                                                                                               נכנסנו לחנות הקעקועים באלנבי, עמד שם מקעקע מנופח, שנראה היה כאילו הוא בדק על עצמו כל קעקוע לפני שעשה אותו לאחרים. 

מיכל פתחה את אחד הספרים, עצמה את העיניים, דפדפה בלי להסתכל, עצרה באחד העמודים, ריחפה עם האצבע מעל העמוד כמו קוראת בכתב ברייל, לאט לאט הניחה את האצבע במרכז הדף ופקחה את עיניה, " את זה " לחשה.

המקעקע עוד ניסה לשכנע אותה ללכת על קעקוע אחר: " תאמיני לי, דולפינים זה פסה...לכל פרחה שמוכרת בגדים בדיזינגוף יש שני דולפינים בקו של הביקיני... תאמיני לי, היום? רק הנסיך הקטן. חוץ מזה אני קולט אותך, הנסיך הקטן זה בול בשבילך כי גם בך יש נאיביות מצד אחד ואומץ ומסתוריות מצד שני. ורק שתדעי" המשיך המשורר "אני לא מציע את הנסיך לכל אחת ." הוא סיים את מסע השכנועים כשאני ידעתי שמה שמעניין אותו זה בכלל לא הנסיך הקטן אלא הנחש בריח שלו והוא מאוד היה רוצה להראות לה אותו.

אני כבר הייתי רגיל לזה שגברים היו מתחילים איתה לידי. היינו יכולים לשבת יחד במסעדה, להחזיק ידיים, לא להוריד את העיניים אחד מהשניה ובסוף הערב המלצר היה יכול לתת לה פתק ולהוסיף משפט כמו "אני יריב ונורא מצאת חן בעיני, אז זה הטלפון ואת מוזמנת להשתמש בו אם בא לך" ומיכל הייתה משפילה מבט, מחייכת חיוך כבוש ואומרת "אני כאן עם חבר שלי", ואני (שהמשפט האחרון התייחס אלי ) הייתי פושט את ידי בתנועה של "מה לעשות" ולא אומר כלום.

בהתחלה זה היה מפריע לי, אבל למדתי ליהנות ממבטי הקנאה שהיו נעוצים בי כשיצאנו  ממסעדה, דיסקוטק או סתם טיילנו ברחוב, מבטים שאמרו רק דבר אחד : "מה היא עושה עם הקאקר הזה".

לעשות קעקוע סטנדרטי לוקח כשעה שעה וחצי, מיכל בילתה על מיטת הקעקועים כמעט שלוש שעות.

המקעקע השקיע בה את נשמתו, הוא כמעט לא הרים את עיניו מן הכתף ומדי פעם מלמל לעצמו חיזוקים חיוביים כמו:   "יפה"," איזה גימור מושלם" , "יופי של עבודה".

מיכל לא הוציאה מילה רק החזיקה לי את היד והסתכלה לי לתוך העיניים.

"אני עושה גם פירסינגים" צעק אלינו הטפט האנושי כשיצאנו משם "את חייבת אחד בפופיק" הוא עוד ניסה, אבל כבר היינו רחוקים.

מאז הפך הדולפין הקטן לחלק בלתי נפרד משנינו. הייתי מחפש אותו בכל הזדמנות. למדתי להכיר את מיכל דרכו. משפטים כמו "מה שלומך" או "איך את מרגישה" החלו לצאת לאט לאט מהלקסיקון ובמקומם נכנסו : "תסתובבי רגע" או "תני לי לעסות לך את הגב" .

הפכתי אובססיבי לדולפין, מיכל הייתה יכולה לצחוק או לבכות ואני הייתי מחפש את היצור הכחול לגלות את האמת. לפעמים הצטערתי שאין לי גם דובר נפש כזה, מן...מן...טונה קטנה שתוכל במבט אחד לומר את הדברים שלא העזתי להגיד מעולם.

עכשיו אני יושב על הספה, מיכל סיימה לארוז את הדברים שלה בחדר השני .

"זה כבר לא זה" אמרה "כאילו... נגמרה האש... הכול כבר טכני, אתה לא נוגע בי כמו פעם, אנחנו כבר לא מתנשקים כמו פעם, אפילו בזיונים אנחנו לא מתנשקים". "היא צודקת" חשבתי לעצמי, אבל זה רק בגלל שהתעקשתי רוב הפעמים לזיין אותה מאחורה כדי שיהיה לי קשר עין עם הדולפין ואני אדע אם היא מזיפת או לא.

היא גררה שתי מזוודות לכוון הדלת "טוב, אני אשלח מישהו לקחת את שאר הדברים שלי השבוע" .

שתקתי . "אני מצטערת" אמרה " באמת קשה לי, אבל זה הכרחי" .

"קשה אבל הכרחי" חזרתי אחריה.

"תשמור על עצמך" אמרה, הרימה את המזוודות והסתובבה חושפת כתף שזופה שעליה צף לו בנחת דולפין כחול שט בשלולית קטנה של צבע, משפריץ רסיסי מים זעירים, מסתכל לי לתוך העיניים ...ומחייך . הבן זונה חייך.

"קשה"  אמרתי בקול רם אחרי שהדלת נסגרה, "קשה בתחת שלי".