סיפורים פה

כרגיל הוא יתעורר 5 דקות לפני השעון המעורר.

הוא יישאר לשכב במיטה על הצד, יביט בשעון וימנה את שניותיו.

"מדהים", יחשוב לעצמו. "כשאתה מביט בזמן, הזמן עצמו נעשה איטי וחסר משמעות".

מיד אחרי שיסיים את המחשבה, השעון יצלצל. הוא לא יכבה אותו מיד.

הוא יקום באיטיות מהמיטה, יעבור במטבח וידליק את הקומקום.

הוא יצחצח את שיניו ויביט בכיור.

הוא לא אוהב להביט במראה בבוקר. הוא מרגיש מכוער מאוד.

את הקפה הוא ישתה במרפסת, יחד עם חטיף בריאות העשוי מפתיתי תירס, צימוקים ואגוזים, הוא יביט ברחוב המתעורר לחיים.

"מדהים", יחשוב לעצמו, "איך עוד מספר שניות לא תהיה כאן מצוקת חניה".

הוא יגמור את הקפה, ייגש למטבח וישטוף את הכוס.

הוא ייקח את חוברת הסינמטק שנמצאת בספריה, וטוש זוהר מהמכתבה, וייכנס לשירותים. הוא יסמן את סרטי השבוע שעליו להזמין להם כרטיסים.

יותר מאוחר הוא גם ירשום את מועדי ההקרנות  ביומן.

הוא ייכנס למקלחת וישטוף את עצמו במים חמים ללא סבון, הוא יביט במראה מתוך מסך המים המכסה את עיניו ודרך האדים, ועדיין לא יאהב את הבבואה שתשתקף משם.

בסיום המקלחת הוא ישטוף את עצמו במים קרים וירגיש איך כל נימיו מתכווצים ומחשבתו מצטללת.   

הוא יצא מהמקלחת, ייגש לארון הבגדים ויתלבש לאט.

"אני בסדר", יגיד לעצמו בקול.

הוא ייקח את צרור המפתחות שעל הוו, ויפתח את הדלת.

הוא יעמוד על מפתן החדר, כשגבו אל חדר המדרגות, ויביט אל הדירה לבדוק אם לא שכח משהו ואם הדירה מסודרת.

הוא אוהב לחזור לבית מסודר.

הרחוב יהיה מואר מאוד. אין לו משקפי שמש. הוא יעמוד זמן מה וימתין שעיניו יתרגלו לסנוור.                                                                                                                                            לאחר מכן, יצעד בצעד בטוח לכיוון תחנת האוטובוס.

בתחנה יהיו זוג תיכוניסטים. בחור ובחורה, וחייל אחד.

התיכוניסטים יעמדו ויצחקקו. הנער ינסה לנשוך לנערה את האוזן, והיא תצחק בקול רם מדי, ותגיד לו להפסיק, למרות שברור שהיא נהנית מהמשחק. החייל יישב.

הוא ייכנס תחת הסככה ויישב על יד החייל.

זקנה עם סל גדול ומלא תתקרב ותשאל אם האוטובוס עבר כבר. הוא לא יאמר מילה ויקווה שמישהו אחר יענה לה.

"עוד לא", תצחקק הנערה עם האוזן.

הזקנה תתיישב לידו ויהיה לה ריח מוזר והוא יתלבט אם לקום מיד או לחכות קצת כדי לא לפגוע בה. האוטובוס בדיוק יגיע.

הוא יעלה ויגיש לנהג את  הכרטיסייה שלו, והנהג ינקב אותה רחוק מהמקום המיועד.    

 הוא יתקדם לאט במעבר ויתיישב בשורה של הכיסאות הבודדים.                          

 הוא יביט בכרטיסייה ודקות ארוכות אחר-כך יתייסר במחשבה שאולי נהג אחר לא ישים לב לניקוב הכושל והוא ירוויח נסיעה חינם.

מדי פעם יציץ בשעון. "אני בסדר", ימלמל לעצמו.

כשהאוטובוס יעזוב את התחנה שלפני התחנה שלו, הוא מייד יצלצל בפעמון, ויקום לעמוד ליד הדלת.

כשירד, יחכה שהאוטובוס יצא מהתחנה ואז יעבור את הכביש לכיוון הגן שלפני אולם התיאטרון. מרחוק הוא יראה שהספסל הקבוע שלו פנוי. הוא יתיישב עליו, יעצום את עיניו, ויחכה.

הספסל שלו משקיף אל דלת אולם החזרות של התיאטרון. הוא יציץ בשעון. "עוד שתי דקות נגמרת החזרה, עוד שבע דקות התארגנות, ואז היא תצא", יחשוב לעצמו. "אם הבמאי לא יעכב אותה, כמו לפני ארבעה ימים. אני בסדר".

היא תצא באיחור של שלוש דקות.

הדלת תיפתח והעולם ייעצר.  

הרחוב יקפא, מכוניות ייעצרו, ציפורים לא יצייצו, לא יישמע צליל ביקום. הזמן יעמוד מלכת ויהיה לו את כל הזמן בעולם להביט בה. ואז, בבת אחת, הכול יחזור לקצב הטבעי. היא תצא החוצה. אחריה יצא עוד בחור, "בטח גם שחקן", יחשוב לעצמו.

הם יהיו באמצע ויכוח ויתקדמו לעברו, וכשיהיו ממש קרובים, היא תביט בו לפתע, תיעצר, תחייך, ותאמר: "מה שלומך". ושוב הזמן ייעצר ושום הגה לא יפרוץ את הדממה. "אני בסדר", ישיב, והעולם יחזור לפעול. "אני בסדר", יאמר שוב, כשהיא תהיה כבר רחוקה.

הוא יישב שם עוד מספר דקות וישחזר את ארבעים השניות האלו לפרטי פרטים.

אז יעלה חזרה על האוטובוס בכיוון ההפוך.

כשיגיע הביתה, ייכנס למטבח, יפתח את המקרר ויוציא משם את תפוחי האדמה שקילף יום קודם. הוא ישים אותם בסיר עם מים ויניח על הגז.

הוא יפשוט את בגדיו וייכנס למקלחת.

הפעם ישטוף עצמו עם סבון ויאונן.

הוא לא יחשוב עליה כשיעשה את זה. הוא אף פעם לא חושב עליה כשהוא מאונן.                    

הפעם יחשוב על הנערה מתחנת האוטובוס.

כשיגמור, הוא יתיישב מתחת לטוש ויסדיר את נשימתו.

אחר-כך יכין לעצמו פירה ויחמם שניצל טופו בתנור.

כשיאכל, ישחזר שוב את הבעות פניה כששאלה אותו מה שלומו.

הוא יחייך. "אני בסדר, ומה איתך?", יאמר לעצמו בקול.

"כן", יחשוב לעצמו. "אני מוכן כבר ל'מה איתך'".