THE DULL FLAME OF DESIRE

כמו מישהו שמזיע, אני משאיר מאחורי את כל הטיפות. אלה של העצב, ואלה של הקור, משתרכות מאחורי כמו ריר של רכיכות שטבען הוא לצאת אחרי הגשם, לקול צעדיהם של העוברים.

מצד אחד נורא בא לי להגיד שאני בריא, שקל לי יותר לקום ולהיות. אבל איך אפשר להרגיש כך כשימי עוברים להם בעצב שיכור? כשאחותי מביטה בי בעיניה הגדולות, וכמו אומרת שהיא לא יכול להתעלם מהעובדה שהיא עכשיו גדלה עם אח שכל היום מסתגר בחדר, מול מחשב, אפוף מוסיקה ושמיכות. אח, שהוא אני, אשר אין מתאפשר לו להגיב לתנועה שמסביב. כמו דרקון שנזרק לשדה הפתוח, בלי אגם להגן עליו. אני מרגיש שהחורף לא שייך לי. שאני רק עובר דרכו בשיכרון ההשכמה ובעירפול העייפות אחרי יום שלם של העמדת פני עציץ. ואפילו הצבע הירוק שפיתחתי תחת אורות הניאון של המשרד, אשר אליו כמעט התרגלתי, לא מצליח להסתיר ממני את החלון. החלון שמצידו השני שוכן העולם, זה השרוי בתרדמת למרגלותי, בין השורשים והבוץ.