THE DULL FLAME OF DESIRE

אני זוכר את הנער ההוא.

הוא נכנס לבית הקפה כשלגבו תרמיל ענק כל כך, שכשהתישב והניח אותו על הרצפה לצידו, היו הם באותו הגובה. הגשתי לו את התפריט וידי רעדו, אך הוא לא יכל לשים לכך לב. מבטו היה מעורפל והבלבול כמעט, כך נראה, היה נוזל מעיניו הכהות. הוא הסתכל עלי ורמז במבטא ספרדי כבד שהוא לא מבין עברית. כשלפתע עיניו החלו משוטטות בעצבנות על פני גופו ותרמילו, כששאל אותי על מבצע של קפה ומאפה.

ניסיתי להסביר לו בצרפתית אבל זה לא עזר. עזבתי את השולחן בחדות בלי לומר מילה, וכעבור דקה חזרתי אליו עם קפה הפוך קטן, קרואסון שוקולד ושלוש עוגיות. אבל בגלל שלא הבין עברית, ויתרתי על הנסיון להסביר לו שהעוגיות היו על חשבוני. הוא רק אמר "תודה" במבטא עילג ודחף אצבעותיו אל השוקולד.

הסתכלתי עליו נאבק בבצק הפריך, ועד היום אני לא יודע להסביר למה זה עשה אותי כל כך עצוב.

יש לי סימפטיה לאנשים עם תרמילים גדולים