|
כינוי:
א י ש בן: 30 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2011
הפעם הראשונה שאיבדתי חודש
חודש שלם לא כתבתי כלום כאן.
אני יודע בדיוק למה זה - הגעתי לרמה חדשה של דיכאון. אני ממש מת. בכל מובן.
למי בדיוק היה את הרעיון המטומטם הזה שהאוניברסיטה זה השלב הטוב בחיים שלך? אני מרגיש זוועה. ממש זוועה. בבית הספר ידעתי שמה שאני לא אעשה אני בסוף אסתדר. עכשיו אני נמצא בתחושת חרדה תמידית שאני לא מספיק עוקב אחרי השיעור.
אני מתחרפן גם כי אין לי מסגרת ברורה. אני מגיע לאוניברסיטה בשעות לא קבוצות לתקופות זמן לא קבועות ואין לי שום שגרה.
אני ישן יותר מדי. אין לי כוח לקום ליום כי הוא מלחיץ אותי, אז אני הולך לישון מוקדם יותר וקם מאוחר יותר. בממוצע אני נמצא במיטה יותר מ-12 שעות ביום. זה זוועה.
בא לי למות. באמת שבא לי למות. הרבה יותר מהפעמים הקודמות. עכשיו זו לא סתם מחשבה שאני לוקח ברצינות, זה ממש דחף שאני צריך לעצור את עצמי מלהוציא לפועל.
זאת באמת התקופה הכי מטומטמת שאי פעם הייתה לי. ואני עוד משלם על זה, שכר לימוד ושכר דירה. בשביל מה?
בא לי למות.
אני תקוע. אני לא מרגיש בנוח לעשות כלום. אני לא אוכל טוב, אני לא מרגיש נוח להתקלח, אני לא מרגיש בבית בשום מקום. הכל זוועה.
זוועה.
זוועה.
אפילו עצם זה שאני כותב עכשיו, זה סתם מייאוש. אני לא באמת חושב שמישהו יבוא ויקרא את זה. אני לא באמת חושב שזה אמור לעניין מישהו. אני סתם כותב, כי אני לא יודע כבר מה לעשות.
יש לי חבר אבל. הוא גם בלונדיני. אני כאילו מנצח, אבל זה לא באמת עובד ככה. יש לי חבר ולא אכפת לי מזה כי אני מת. אני מת. אין לי כוח לקום בבוקר, אין לי כוח להמשיך לחיות. בא לי להיעלם.
אין לי כוח להקשיב בשיעורים, אני מרוכז רק חלק קטן מהזמן. כמעט נמאס לי להזדיין עם החבר. זה רק כמעט, כי בכל זאת מנסים למצוא רעיונות מקוריים חדשים.
אני מתחיל לחשוב שלא נועדתי להרגיש טוב. תמיד אמרתי שאמור להשתפר עם הזמן, אבל באמת ששום דבר לא השתפר עם הזמן. אני מרגיש הרבה יותר נורא משהרגשתי בעבר. בגיל 14 הייתי מאושר ביחס לאיך שאני מרגיש עכשיו. וזה כל-כך מפגר. למה אני בדיוק אמור לצפות?
האוניברסיטה היא אכזבה אחת גדולה. אני לא מרוצה, אני לא מרגיש שאני מתפתח מבחינה אינטלקטואלית, אני רק בלחץ כל היום, ואני אפילו לא יודע אם בסוף תהיה לי עבודה.
מה הבעיה שלי?
התחלתי לקחת כדורים. זה התחיל בחצי מיליגרם ליום של ריספרידון, אמור להיות נגד חרדה, פסיכולוגית אומרת גם נגד אובססיביות. זה עזר, באמת עזר, ואז התחילו הלימודים והכל התפקשש. עליתי למיליגרם. המצב המשיך להיות מזעזע. נוסף ציפרלקס, 5 מיליגרם ליום. הרגשתי מעולה לשבוע. חזרתי לזוועה. ועכשיו אני באמת מת מהלך. אני סתם לוקח כדורים בשביל שום תועלת. שום תועלת אני לא משיג מהם. ואם כן יש תועלת...
אז באמת בא לי למות. אם הייתי אמור להיות במקום הרבה יותר גרוע עכשיו אם לא היו הכדורים האלה, אז אני במצב גרוע במיוחד.
מה הסיפור? הייתי אמור להרגיש טוב יותר ככל שאני מתבגר. כל הזמן אמרו לי שהבעיה היא שהאנשים סביבי לא היו חכמים. עכשיו יש לכאורה יותר אנשים חכמים סביבי ועדיין בא לי למות. אפילו יותר בא לי למות. אין לי כוח יותר.
למה אני מחזיק מעמד? סתם כדי לא לפגוע באנשים שאני יודע שאכפת להם ממני. אבל בא לי לצרף את כל האנשים הקרובים שלי לכת וביחד שנקפוץ מהגג. כי זה באמת יפתור הכל. אף אחד לא ירגיש רע בגלל השני, וכולנו נרגיש טוב יותר. בבקשה בבקשה למות.
די כבר עם החיים האלה. די כבר עם הציפיה לשיפור שכל הזמן נענית ביריקה. די כבר עם כל הטלטולים האלה. די כבר עם 5 כדורים כל בוקר. די כבר! פעם ייחלתי למחלה סופנית, עכשיו אחרי שהייתי מאושפז במשך יומיים בגלל דלקת גרון חיידקית שהסתבכה אפילו זה לא נראה לי מושך. אשפוז זה משעמם, להיות בבית חולים במשך כל כך הרבה זמן זה לא נוח, זה מסתכל, עדיף כבר למות. הייתה חברה של המשפחה שנכנסה להיריון ואחרי ההיריון נכנסה לדיכאון אחרי לידה, ואז אשפזו אותה. היא קפצה מהחלון בבית החולים הפסיכיאטרי. ואני לגמרי מבין אותה, להיות מאושפז זה כזה מתסכל. זה אולי הדבר הכי גרוע שהאנושות המציאה. לפעמים עדיף למות ולא להיות מאושפז לבד משועמם. ואיזה מחיר מטורף זה טלויזיה באשפוז! הם התחרפנו לחלוטין.
אין לי מושג מה אני אמור לעשות עכשיו, לאן אני פונה. מה השלב הבא?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
