"המוות מממש ובא", כתבתי, ואני רואה את מותי מתקרב אלי בצעדי ענק.

ועד כמה שמאסתי, להביט על הכל בעיניי הפרפקציוניסטיות
המנתחות עד תועבה, מכלות, מאבידות, חורצות, גוזרות, משסעות.
בהכל המורכבות קיימת

ואני הופכת את חיָי ואת חיֶי הסובבים אותי
ומלעיסה עד שהגועל מציף את הגרון ואני רואה את עצמי כאבי הגועל הזה,
כיוצר מקורי של מיצג-נפש קונדסי, קרקסי ונלעג -המלהג בפרצופי על אינסופיות אווילותי.

ומשניאה את הכל
חורטת ושוחטת וחונקת.
וחושבת איך תיאמר ואיך תבושר ותסופר ומתכננת את הכל לפרטי פרטים כך שתעורר את התמיהה ותִראה את עיגולי השאלה בעיניהם או תשמע את תחינת השאלה בקולם
ותמוץ מהמצב את מיטב מוגלתם ותנבור בפצעים עד היגלות הבשר וזוב הדם.

ותכנס לפרטי פרטים של מותה ומות התום, ותלעיטם ברגשותיה הסותרים המאוסים, על איך שאיננה מסוגלת לראות איש ואין ביכולתה להשאר לבדה ולו לדקה נוספת; ואיך שכמהה להתקשר ולשמוע קול אנוש ומנגד ניצב חוסר מסוגלותה לשוחח עם אדם.
ועל איך שחייה חומקים ממנה כגרגירי חול הנטמעים בסופה, desert storm
חוסר אונים המתסכל בשמחתו לאיד, צחוק זדוני מזדמזם על שפתיו במעווי החולניות שהיא הוויתו.

ועל הכעס, על הזעם ועל הכאב, על הדמעות היבשות כזוויות משוננות בלוע
על הייאוש. ועל המוות שמציף אותה,
כל כך גשמי ומהותי בנוכחותו, כל כך ברור, חד ואפל.
והוא מתערבל בבטנה בתוכחה ובבהירות

ומעולם לא ידעה לספר על הסודות הרבים שאפפו את ילדותה משחר, ולבאר את עוצמת פשרם בהבינה בבחרותה
ולא יכלה ולא תוכל להתנתק מהדבר שהושרש בה מראשית ימיה: שתיקת כבשים, אילמות אמת והצפנה.

וחשבה איך תשמע את הבשורה וממי,
ואיזו מנגינה תהיה בקול המבשר
ואיך יביט בה באומרו ויבהה בפניה ובעיניה וברחשי גופה בציפיית תגובה ושבירה ותמיהה וכעס וכאב, בהתפרצות נחשול עבות ושוצף שרומס אחריו שנים של שכחה וסבל ואלצהיימר.

והיא כבר לא תהיה
ואני לא אבין
והיא תוטמן באדמה ושמה יחקק באבן בסיתות מלוכני
והלב שלי ינהה למטה, ייטלטל, ובתעיית מסוק שנדם יתרסק ויישבר לאלפי רסיסים ודמעות

אלא אם,
כי ייתכן ומותי יקדימה .
(כי גסיסתה תגבר עלי)

לאמיתו של דבר יעל נפטרה בארבעה-עשר ביולי של אותה השנה
קשה לתאר את החלחלה שחשתי, תחושה של אחריות ואימה
תחושה של צפיית עתיד מביכה
תחושה של כאב רדוף
תחושה של חור ריקני ודואב
בדידות ובושה ואשמה

ואני זוכרת שתהיתי אם הכאב ירפה ממני
ולמרות ספקנותי הוא אכן הרפה
ואני זוכרת אותה בהערצה כדמות מפתח שליוותה את ילדותי והאירה את ימיי
יעל שאהבתני אהבת נפש עוד בטרם גיבשתי לי צלם
והרעיפה עליי בכל מאודה והגישה לי את לבה על מגש הכסף.
בצחוקה המתגלגל שאין דומה לו: בתמימותו, בקלילותו, ברוח החופשיה שטמונה בו.
היא תמיד טענה שהיא בת שש-עשרה שנים וחצי, ועדיין אני מאמינה בזאת.

יעל הנחילה בי שירים

אני מודה, שאת יעל איבדתי (איבדנו כולנו) לא רק אתמול..

בסיפוריה על חזירים ועל אלמונים ושדים
ובשירים על פירות טרופיים מתובלים בנימת השנינות שלה, שאף עליהם לא היתה בכוחה לפסוח.

התעקשו שאכתוב לה דבר מה ואקריא בהלווייתה, אך התוצר היה לי בלתי אפשרי להקראה
אפילו אני בושה בו
איך אני מעזה לכתוב עבורה. גם אם זו רק טיוטה קלושה
ולא הייתי מסוגלת לעשות זאת כך או כך, שהרי לא ארצה שאדם מלבדי ומלבד ארונה ישמע הבהובים צורמים אלה -   ולא הייתה ההזדמנות ואין בי היכולת
ובכל זאת מילותיי שלי נחקקו על מצבתה
(אם קיימת בכלל, שהרי אינני מעזה לשאול אם אכן הכינו אותה)
ואם קיימת, מתוך הקטע בחרו שורה אחת, המודגשת:
כל מה שתרצי אעשה בשבילך
עודנה עזה ובוערת שלהבתך
אהבתך חקוקה במעמקי הוויתינו

מוכרחה להתייחס למקום קבורתה שאין אני זוכרת את שמו, קיבוץ כלשהו סמוך לירושלים
מקום מקסים, אני חייבת לציין

הקסים אותי מיד
למרות הריח החריף של הרפת בגבעה הסמוכה
היינו שם בדמדומים, לקראת שקיעה
והמתלולים של ההרים הקטנים שמקיפים את ירושלים, חצי-מעוצים, חלקוּת-מחוספסת כזו - מיוחדת ואופיינית
רוח מעודנת
ובית הקברות עם העפר הלבן, גיר אם אינני טועה
גרניום ואורנים
מצבות לבנות במראה מַט לצד מצבות אפורות ובוהקות
אותנטיות לשמה, מרעננת
נדמה לי שאני זוכרת ששמעתי מבעד למסכת הדמעות ציוצים קלים, או שמא נוח לי לבדות אותם מלבי
יודעת שאשוב לשם

משום מה לא מביך אותי לספר
שאחרי ההלוויה ירדנו הוריי ואני (הקיבוץ נמצא על גבעה וצריך לנסוע מטה בכביש מתברג מפותל) ליישוב ערבי, ממש בפאתי הקיבוץ
ונכנסנו למסעדת חומוס
והזמנו שתי מנות גדושות
חומוס עשוי כהוגן וטעים להפליא (טעים לא רק בשל תחושת הרעב שתקפה אותי בהגיענו לחומוסיה)
ואני זוכרת את הפריחה שהרגשתי מבפנים, הנחתי לעצמי להזות בילוי משפחתי תקין ואוהב
וכל הנסיעה חזרה חייכתי כשבה מטיול משפחתי בהרי ירושלים
מדיחקה את אחת מהחוויות הקשות שחוויתי בחיי
מדחיקה את הכאב שאני חשה כל אימת שאני נוסעת חזרה הביתה מביקור באיזור ירושלים, כל אימת שאני נאלצת להפרד מאחותי, מסבי וסבתי
אעפ"י שסבי כמובן לא נכח בהלוויה, ואיך יוכל בכלל במצבו





אני מתרפקת על זכרונות חמים
זכרונות כואבים שבכל זאת יש בהם לחמם אותי במקצת, להזכיר לי מהם חיים
מניחים לי לזכור שהייתי יישות כלשהי, מעבר למסך השחור שעוטה אותי בשנה האחרונה
האדישות וההכחשה
שהכאב המגורען, הבטן הרכה - לא יזכו לחשיפה כל אימת שנותר בי שמץ של שפיות
אני יודעת מה חוויות החיים שלי עוללו לי, השחיקות שלי
מעין בגרות אילמת
ותחושה של כל-יכולות, עליונות
ושנאה עצמית בלתי מרוסנת בדוגמת תיעוב חולני
ביקורת רושפת על כל צעד שאנקוט
מקובעות
פחד מפני העתיד
חרדת זקנה
כששינויים אינם דבר קל
תשוקה לאי-קיום, כיסופים וערגה למצב בו תודעתי תכבה עד עולם