המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות נראה הרבה יותר חד. לא, לא רק נראה - הוא יהיה הרבה יותר חד.

שנה שעברה הייתי בבית עלמין מטעם הצבא, והשנה חזרתי לבית ספר. על מדים. פעם ראשונה. אולי בגלל זה.

אולי כי הייתי במקום של החיילים שתמיד שאלתי את עצמי איך זה לעמוד במקומם שם למטה, מה התפקידים שלהם,

ובעיקר איך זה להיות חייל ביום הזיכרון. עכשיו אני יודעת, אבל עדיין לא קולטת לגמרי.

חשבתי שגם עם היותי חיילת, המנעד הרגשי שלי נהיה הרבה יותר קטן, ואני מוצאת את עצמי בוכה מכל פוסט ומכל שיר שמתפרסמים היום ואתמול.

יהיה כמעט רובוטי לצאת לחגוג הערב.

יזכור.

חייבים לזכור.

וחייבים לעשות משהו לגבי המעבר החד-עד-כדי-אכזריות הזה.