מסתבר לפעמים דברים שאנחנו חולמים עליהם לא תמיד מתגלים כנפלאים באותה מידה במציאות. אני גיליתי את זה על בשרי, כאשר לפני שלושה חודשים הגשמתי את החלום הגדול שלי- לעבור לגור מחוץ לבית של ההורים כצעד ראשון ובת"א כצעד שני. אני זוכרת איך תמיש הייתי יושבת עם החברים ההזויים שלי לפני שנים ובמהלך כל הצבא והיינו מתכננים את הרגע שנשתחרר ונעבור לגור ביחד בת"א, באיזה דירת רווקים מטורפת כמובן וכמה כיף זה יהיה. בסופו של דבר הסתבר שאני היחידה מבינינו שלא רק מדברת אלא גם עושה :)

       לפני כשלושה חודשים (ויום אם להיות מדוייקים) השתחררתי לי מהצבא לאחר שירות ארוך ומייגע שהיה גם כיפי למדי רוב הזמן. ורק שבועיים לאחר השחרור כבר נכנסתי לי לדירה מגניבה למדי במרכז ת"א, כלומר מיקום שרק יכולתי לחלום עליו. חשבתי לעצמי איזה מגניב זה, אומנם הנסיבות היו קצת שונות ממה שתמיד הייתי מדברת עליו עם חברים, והדירה שלי היא לא מסיבת רווקים מטורפת אלא אני גרה עם בן זוג. אבל הרגשתי במידה מסויימת שהגשמתי את אחד היעדים שהצבתי לעצמי, אני גרה מחוץ לבית של ההורים בתל אביב עם עבודה מסודרת והכל. אבל לאט לאט גיליתי שמקומם של חלומות הם בדיוק שם בתור חלומות והמציאות היא קצת יותר קשה מזה. פתאום צריך לכבס לעצמך את הבגדים, לעשות כלים שלא לציין שצריך לבשל ולעשות קניות ולנקות את הבית וכל זה תך כדי שמחזיקים עבודה שנמצאים בה 12 שעות ביום. כל זה כמובן בלי לציין שגם מערכת יחסים זה משהו שצריך לתחזק, ולא רק עם בן הזוג אלא גם עם חברים.

         גיליתי פתאום שלהיות מבוגר זה לא כל כך קל, במיוחד כשלא באמת יודעים למה נכנסים. אז פתאום יש את הפרטיות הזאת שאף פעם לא ניתן לקבל בבית של הורים, אבל לפרטיות הזאת יש מחיר ממש יקר ולא רק כספית. פתאום מגלים את כל הדברים הקטנים האלה שהיו כל כך נפלאים בבית, והכי הזוי זה כמה שלומדים להעריך מחדש את ההורים. מסתבר שכאשר הם לא נמצאים לידך כל הזמן אתה מתחיל להתגעגע אליהם. זה אולי נשמע ילדותי אבל לפעמים דווקא כשחולים או לא מרגישים טוב כל כך צרך איזה מילה של אמא או שהיא תכין לך איזה כוס תה. ופתאום אתה מוצא ת עצמך מגלה שלא ראית את החברים הכי טובים שלך חודשים כי עכשיו הם לא גרים כל כך קרוב שלא ציין שאת לא נייד כי אין לך יותר את הרכב של ההורים. אומנם מכירים חברים חדשים, אל תמיד חסר את זה שאנשים שאתה נמצא איתם כבר מכירים אותך 7 שנים ויודעים אתכל השטויות הקטנות שלך, שהם יודעים בדיוק מה להגיד כדי לגרום לך לחייך. ואני מתגעגעת לזה, אני מתגעגעת לחברים הישנים ולאמא ולאח הקטן והמעצבן שפתאום הוא הכי חמוד בעולם כי הוא לא מציק כל היום. האמת שבחיים שלי לא ידעתי שזה יהיה לי כל כך קשה, הגעגועים האלה. אבל זה כן. אבל אל תבינו אותי לא נכון, כי זה כיף לגור לבד אבל זה הדברים הקטנים האלה שהופכים את הכל לכל כך קשה. עדיין לא הצלחתי להחליט מה עדיף ואני תוהה ם אי פעם אני אוכל באמת להגיד אם זה אכן שווה את המחיר?

אני חושבת שמצאתי את הפתרון המושלם לאיך להרוס כל סיכוי לקשר כלשהו עם בנאדם כבר ב"דייט הראשון". למזלי לא ממש חיפשתי את זה אבל להלן דברים שלכם כדאי להימנע מלהגיד:

1. "יש לי בעיה עם מחויבות"

2. " אף פעם לא הייתי עם מישהו מבלי לבגוד בו"

3. " אני עושה בדיקת איידס בקרוב כי נקרע הקונדום עם הבחור האחרון ששכבתי איתו"

4. "אני לא יורדת לאנשים...כנראה בגלל שאני אגוצנטרית ולא רואה מה יוצא לי מזה"

5. לציין באמצע עירום חלקי שיש עוד מישהו ששכבת איתו אבל שכחת את זה קודם כשדיברתם על פרטנרים.

6. להראות מופתעת מכמה שהאיבר מין שלו קטן...

7. לצחוק אחרי שהוא אומר שהוא תמיד קצת לחוץ בפעם הראשונה (לא בכלל, אלא עם הבחורה הספציפית הזאת).

8. לסרב להישאר לישון אצלו עד הצהריים ולהתחמק החוצה ב6 בבוקר.

9. לציין שביום שישי החבר הכי טוב שלך אמר לך "וואי את כמו בן, ואפילו לא מהנחמדים אלא מהבנים המניאקים האלה"

10. לגלות לו שיש לך בלוג שפעיל כבר 3 שנים ורק חודש אחד לא נכתב בו אף פוסט וזה בגלל טחינת משמרות במהלך המלחמה.

לסיכום אני אציין שאני עייפה וממש כמו בפוסט הקודם שכתבתי לא מצליחה להירדם. והעובדה שבכיתי די הרבה היום כי החברה הכי טובה שלי טסה לארה"ב לתמיד לא ממש עוזרת למצב השינה. אבל מזל שיש דברים משעשעים שמסיחים את דעתי מזה שהיא עזבה. אז תודה למין הגברי על כך שהוא לא מפסיק להפתיע אותי.

     באמת חשבתי שהשנה זה יהיה שונה. הפעם אני כבר לא קורסיסטית ויש לי שליטה מסוימת בזמן שלי ובחופשים שלי. וכל החודש היה כל כך טוב, החברים החמודים שלי סיפרו לי כבר בתחילת החודש שמצאו לי מתנה מושלמת. אומנם הייתי קצת מודאגת מידיד אחד שבהתחלה שקל לקנות לי קונדום רב פעמי ( מי לעזאזל ישתמש במשהו כזה?) אבל למזלו הוא שינה את דעתו ומצא לי מתנה מושלמת...ששבוע הבא אני אדע מהי. אפילו לא נתתי לעובדה שאין לי חבר להפריע לי, הפעם השנה יש תוכניות. כבר לפני שבועיים דאגתי לגשת למפקד שלי ולהחתים אותו על ימי חופש ראשון עד שלישי בלי שידעתי בכלל מה אני אעשה אז. דאגתי לבטל כל דיון שעשוי לדרוש את נוכחותי. ואז פניתי לחיפוש אחר פרטנר לנסיעה. הבחירה הראשונה והברורה מעליה הייתה האקס שלי, שאני חושבת שבמידה מסוימת הוא אקס מיתולוגי אך כיום משמש בתור ידיד ממש טוב שמשום מה אנחנו מדברים יותר מידי על לעשות סקס ביחד אבל בפועל אף פעם לא קורה. הוא התלהב מהרעיון עד שקלט שהוא סוגר שבת לפני ולא יוכל לקחת חופש. שנאתי אותו כל כך באותו רגע, זה היה יכול להיות מושלם וחוצמזה אנחנו רגילים ללישון ביחד אז זה גם לגיטימי. אחרי שהאקס יצא מהמירוץ התחלתי לשקול את האנשים שאיתם אני יוצאת כיום, אבל נתקלתי בבעיה. אני לא יודעת למה אני יוצאת איתם עם אחד זה כבר די גמור כי הוא כבד מידי בשבילי והוא גם הבין את זה והשני...נו טוב אני עדיין לא רואה את עצמי שוכבת איתו וזה די מפרק כל עיסקה כשזה נוגע למערכת יחסים איתי, אני עדיין מחכה לרגע הנכון להגיד לו שאני רוצה שנהיה רק ידידים (ואני מתכוונת לזה הוא ממש אחלה).

     נקודת הפריצה הגיע בעודי יושבת על הבר באחד המקומות הרגילים שלנו בין שני ידידים שלי. ואז הצעתי לאחד מהם להצטרף אליי לנסיעה. זה אותו ידיד שאנחנו נורא נמשכים אחד לשני אבל לא עושים כלום עם זה. והכל נראה כל כך מושלם. הוא היה אמור להביא את האוטו היינו אמורים לחפש צימרים ביחד, וגם התחלנו לחפש צימרים ונורא הלהבנו מהנסיעה ובכל השבועות הממש מסריחים שעברו עליי הדבר היחיד שעודד אותי הוא שב25 אני נוסעת לצפון עם אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם.  השבוע הכל התחיל להתפרק, קודם כל אבא שלו מכר את האוטו ועד שהחדש יגיע יש עוד זמן אבל ראו איזה פלא שכנעתי את אבא שלי לתת לי את האוטו (למרות שיש בי פחדים שנתקע בדרך לשם). ואז היום הוא התקשר אליי פתאום ומסתבר שהבוס שלו מציב בפניו אולטימטום שבגלל היות שאר העובדים סטודנטים ופתאום לכולם יש מבחנים ידיד שלי אמור לעבוד ביום ראשון או שכנראה לא תהיה לו עבודה לחזור אליה. והוא מתקשר אליי ומספר לי את זה ורוצה לדעת מה אני חושבת. בינתיים אני לא מאמינה שזה קורה לי עוד פעם, למה כל שנה הכל חייב להיהרס וכמובן הדמעות מתחילים לזלוג כי אני נקבה. יחד עם זאת הוא ידיד ממש טוב שלי ואני יודעת שגם הוא רוצה לנסוע והוא מרגיש ממש רע בכלל על המצאותו במקום כזה והוא יודע עד כמה זה חשוב לי והוא לא רוצה אפילו לבקש ממני לדחות את זה. לא שיקרתי לו אמרתי לו שזו החלטה שלו בסופו של דבר ואלה החיים שלו אבל כן אני אכעס במידה מסוימת וזה לא שאני לא אדבר איתו כי אני אסלח לו אחרי הכל זה לא באשמתו אבל ללא שום ספק אני אכעס. וכל זה בעודי מנסה להסתיר את הבכי בקול שלי.

     עכשיו אני מחכה שהוא יחזיר לי תשובה, ואין לי ספק שהוא נקרע בהחלטה הזו אבל גם אם זה קצת מאוד אנוכי מצידי אני רוצה שהוא יבוא איתי...אולי זה יחזיר לי תקווה כלשהי לגבי היותו של פברואר חודש רגיל ולא החודש השחור שלי בשנה כמו שאני מאמינה עכשיו. ועד כמה זה אנוכי מצידי לרצות שפעם אחת יהיה לי יומולדת כיפי ונורמלי ושאני לא אהיה עצבנית ודיכאונית וארצה לזחול מתחת לאיזה אבן ולהשאר שם איזה שנה שנתיים כמו שקורה לי כל שנה. אבל אני גם ארגיש אשמה לחלוטין אם הוא יאבד את עבודתו...אני לא יודעת מה אני מעדיפה אני רק יודעת שנמאס לי ושנה הבאה אני מתעלמת לחלוטין מהתאריך הזה למרות שגם השנה לא הרגשתי אותו מתקרב עד שאנשים הזכירו לי אבל שנה הבאה אני מבלה אותו בעבודה וחוסר שינה כמו כל יום רגיל במהלך השבוע.