מלאך שנפל משמיים היישר אל תוך ידיו של השטן

הדם מטפטף מהידיים הקשורות בחוזקות.

איזו מין חיה הייתה עושה את זה?

כול כך ערומה.

הם התעללו בה, שברו אותה.

 מנטלית ופיזית.

העיניים אפילו לא נפתחות עד הסוף.

לא נשארה בה רוח חיים ולא נשאר כוח להאבק על חייה.

היא יודעת שעל אף הכול היא לא תמות והמחשבה עצמה הורגת אותה מבפנים.

היא רוצה כבר לנוח. להפסיק לנשום את האוויר המר הזה.

היא שומעת צליל מרוחק, ופעם ראשונה זה זמן רב, לא מטאלי.

הצליל הזה מזכיר לה כול כך הרבה דברים.

הוא מזכיר לה את כול הדברים שהיא עוד רצתה לעשות ולא הספיקה

את כול האהבה שהיה לה לתת והיא לא תתן

את ההרגשה המתוקה באהבה של גבר.

היא נזכרת בכול אותם הפנים שחיזקו אותה או הרגו אותה.

והיא נעצבת.

המחשבה על כול החיים שנותרו בה ולא יהיו רוצחת אותה.

היא גם ככה כבר מטלית משומשת.

הכעס כבה, אבל משהו חדש בפנים נידלק.

העיניים הכחולות נפתחות פתאום.

העיניים שהיו זמן כה רב כבויות נדלקות בניצוץ חדש.

זעם וכעס לא הספיקו בשביל לעשות את זה.

יש רק דבר אחד שמסוגל להדליק אש בעיניו של מישהו מת מזמן:

אמונה.

ופתאום הידיים לא כואבות

 החבל שקושר את הידיים מתרופף ונופל לרצפה.

היא נעמדת יחפה על הרצפה הקרה והמלוכלכת

 מרימה את הראש למעלה ושואפת אויר לתוך הראות שלא נשמו זמן כה רב.

והיא מתחילה ללכת

כמו בנס היא הולכת על הרגליים שהיו חלשות מדי מלעשות זאת זמן כה רב.

היא מתחילה ללכת ודלתות הברזל הכבדות נפתחות לפניה

היא רואה את הפנים שהסתכלו עליה בתוך הכלא הזה וחייכו.

אבל הפנים האלו לא מחייכות עכשיו.

האש שבפנים שואגת .

הכול עולה באש, אבל היא לא שומעת את הצרחות

היא לא שומעת כלום.

היא ממשיכה ללכת קדימה חרשת ועיוורת

בעוד הכול סביבה עולה באש.

האש שמתלקחת והורסת וחודרת למקומות כה חשוכים.

היא רואה את אותם הפנים שהתעללו בה, שברו אותה, הכאיבו לה ביותר דרכים משאפשר לתאר.

אך היא ממשיכה ללכת למרות שכול איבר בגופה כואב ודואב למנוחה.

היא ממשיכה ללכת למרות שרגליה חלשות מכדאי לשאת אותה והעיניים עייפות מלראות.

הם כבר ראו יותר מדי.

היא מסתכלת היישר אל תוך אותם הפנים, אותם העיניים

היא מרגישה אותם צורחים וזועקים מכאב

אבל היא לא שומעת.

עיוורת וחרשת היא ממשיכה קדימה.

היא כבר לא שואלת למה אף אחד לא היה שם.

לבדה היא נשארה, כמו שהיא הייתה תמיד.

היא יוצאת החוצה אל תוך הלילה המלא כוכבים.

החושך הקטיפתי והשקט מקיפים אותה

היא הולכת קדימה אבל לא יודעת לאן.

היא מרגישה דמעות קרות מרטיבות את פניה

והיא נופלת על האדמה הלחה.

הראש כבד, כול כך כבד.

הציפורניים חודרות אל תוך העור.

"איפה?" היא לוחשת לאדמה

"איפה?" היא לוחשת לעצים

"איפה?" היא סוגרת את העיניים

"איפה" היא צועקת לשמיים

"איפה" היא זועקת לאלוהים

הגוף עייף, כול כך עייף.

 אבל העיניים פקוחות לרווחה כמנסות לראות ולבלוע את העולם בפעם הראשונה.

היא מתרוממת מרימה עיניה קדימה.

ציפור נפש פצועה ומדממת.

מדממת בדם סמיך ומשאירה צלקות שאף פעם לא יגלידו.