פשוט לא יכולתי להתגייס בלי לכתוב לפחות פוסט פרידה קטן מהבלוג וממי שעוד נשאר קורא שלי.

מחר, היום הגדול הגיע, אני הופכת להיות חיילת. הייתי רוצה להעביר לכם את ההרגשה של דפיקות הלב המואצות שיש לי ברגע זה. לקח לי הרבה זמן לעכל שאני כבר לא תלמידה, שכל המירוץ הזה אחרי הציונים, החברות, הלימודים פתאום נגמר. אני מתבגרת, אני משתנה. ואתם יודעים מה? אני אוהבת את זה.. אני יותר אוהבת את "באה מאהבה" של היום מאשר אותה אחת שלפני כמה שנים או אפילו לפני כמה חודשים.  

אני עשויה מתקופות. כל תקופה שעברה עלי, טובה או רעה, בנתה את מי שאני היום. כל דמעה יצרה בי שריטה, שעם הזמן הפכה לצלקת ועם הצלקת בא עוד חלק בי. כל חיוך או חיבוק ליטף לי את הנשמה ובנה בי עוד רגש, עוד אהבה. לפעמים זה חלק באופי שהייתי מעדיפה להעלים ולפעמים זו תכונה שגורמת לי להיות גאה בעצמי. אני פחות וותרנית,פחות תמימה, נוצר בי צד שנאבק, אני לוחמת. כבר לא נסיכהעדינה שמחכה שהאביר יבוא ויציל אותה, אין אחד כזה, אין מישהו שיבוא וישנה את כל המצב. אני והראש הרומנטי שלי, בתור ילדה ואפילו לפני שנה או שנתיים הייתי בטוחה שמתישהו יבוא מישהו שיהיה שווה את הכל, שיהיה שווה את ההמתנה. "ואולי במקרה יגמרו החיפושים, ואולי הוא יהיה האחד שבשבילו החזקת חיים...". לא סתם תמיד אהבתי נורא את השיר הזה והרגשתי מחוברת לכל מילה ומילה בו, הצד התמים שבי האמין שיש לי איפשהו מלאך, נסיך, כמו בסיפורי האגדות.. כמה ילדותי מצידי לחשוב ככה. אז אולי זה השתנה כי התבגרתי, ואולי זה השתנה כי המציאות הכתה לי בפנים והבנתי שאין טעם להאיחז באשליה שסופה להיגמר.

מי שקרוב יכול לראות את השינוי שמתחולל בי, מי שרחוק ולא נתתי לו להתקרב אף פעם גם ככה לא מכיר את מי שאני באמת. ומי בעצם מכיר? אני לא יודעת אם אני מכירה בכלל. לפעמים אני מפחדת שכל האופי שלי הוא רק מה שנתתי לאחרים לראות, שאני עוד שחקנית טובה שמציגה אדם שהוא בכלל לא מי שאני באמת, משטה בכולם, ואולי אפילו בעצמי. אולי עכשיו אני מרגישה יותר שלמה עם עצמי, הפסקתי לרדוף אחרי השלמות, תמיד רציתי להיות הכי. הכי חכמה, הכי מצליחה, הכי נחמדה, הכי מצחיקה, הכי יפה ופשוט בנאדם שהוא מושלם. כמה שאני פרפקציוניסטית לגבי עצמי. זה התיש אותי, מלחמה נגד עצמי, כי לא היו לי מתחרים אחרים, תמיד אנשים אחרים נראו לי יותר ממני, בכל מובן שהוא. כשאמרו לי שאני יפה עברה לי בראש המחשבה- "אבל ההיא יפה יותר.." כשאמרו לי שאני חכמה או מוכשרת תמיד חשבתי לעצמי "אבל אני לא חכמה\מוכשרת\מוצלחת כמו..". אף פעם לא קיבלתי את העובדה שאולי אני כן בסדר, ככה כמו שאני, עם החסרונות. עכשיו עם הבגרות באה חשיבה יותר שונה. מי היה מאמין, כשמישהו אומר לי שאני הבחורה הכי יפה שהוא הכיר אני מקבלת את המחמאה במקום להעביר על עצמי ביקורת קוטלת. אמרת שאני יפה? שאני חכמה? שאני מדהימה? תן לי 5 דקות אני אעביר לך רשימה מסודרת של כל הפאקים והתכונות הדפוקות שיש בי ואולי ככה תשנה את דעתך. לא הייתי מוכנה לקבל את זה. לא שהיום אני הולכת עם הראש בשמיים ובטוחה שאני היצור הכי יפה וטוב שנברא, הכי רחוק מזה, אבל אני בסדר עם מי שאני, אני הפסקתי להילחם בעצמי, מלחמה אבודה גם ככה.

יש לי הזדמנות לפתוח דף נקי בצבא. אני מתחילה מההתחלה, באה כמו שאני, מורידה את כל המסכות שעטיתי במהלך השנים, רק ככה אני אוכל להיות קרובה לאנשים שאני באמת רוצה אותם קרוב. נעים מאוד, אני "באה מאהבה" והפתעה הפתעה- אני לא מושלמת. יש לי כמה חברות וידידים שכן היו עדים למירוץ שלי נגד עצמי, הם בטוחים שאני מושלמת. שאין לי שום חיסרון ושום פאק. אף פעם לא נתתי להם לראות את הצדדים הפחות טובים או יפים שלי. הם אף פעם לא ראו אותי במצב פגיע, הם לא באמת מכירים אותי. אני לא רוצה שוב לבנות סביבי מעגל חברים של אנשים שאני לא יכולה להיות אני איתם, אנשים שאני רואה אותם אני חייבת לחייך ולהיות המצחיקה למרות שעבר עלי יום זוועה כי ככה הם מכירים אותי, הם לא יודעים דבר אחר. אתמול יצאתי עם כמה חברים מהמעגל הרחב יותר לפאב באיזור. התחילה איכשהו שיחה על זה שאני אוהבת את החורף ומחכה לו. מישהו אמר שם שמי שאוהב חורף הוא בדרך כלל אדם מופנם, שקט, אולי אפילו טיפה מלנכולי. הסכמתי איתו לחלוטין. 90% מהנוכחים היו במבט מופתע כשאמרתי את זה, הם לא הצליחו להבין איך אני בנאדם כזה כי לגמרי לא רואים את זה עלי. ברור שלא הראתי לרובכם את זה, אם הייתם רואים את הבנאדם הזה לא הייתי כבר כל כך מושלמת כמו שאתם בטוחים שאני.

תקופה חדשה מתחילה ממחר. לי טוב יותר עם עצמי, יש לי את האנשים שתמיד רציתי שיהיו קרובים והשאר נמצאים מתוך הרגל טיפשי. אני אנסה להתחיל מדף חלק, לטפס מלמטה. לתת לאנשים לראות מי שאני באמת. כי אם אני אחשוב עם עצמי טוב טוב, גם עם החסרונות אני בסדר. לא חייב שהכל יהיה מושלם, אין דבר שהוא מושלם, אז שההיא לא תאהב אותי וההוא יחשוב שאני זה וזה, את מי זה מעניין? אני רוצה סביבי אנשים שמקבלים אותי כמו שאני, אנשים שאני אוכל לחבק ולבכות להם על הכתף בלי להרגיש שאני הורסת עבודת תדמית של שנים.

תודה לכל מי שקרא פה במהלך השנתיים האלה, תודה לכל מי שהגיב, שיתף ותמך. דרך הבלוג הכרתי הרבה אנשים מקסימים. נכון, הבלוג הזה כבר לא מייצג את מי שאני באמת, השתנתי הרבה, התבגרתי, אבל הזיכרונות תמיד ישארו.

אולי אני אמשיך לכתוב פה כשאני אצא שבתות וכל מיני כאלה. חשבתי אפילו לכתוב פה את השם האמיתי שלי לסיום ולשים תמונה שלי, אבל ויתרתי, אולי אני עוד אחזור...

לסיום, לשם שינוי, אני אשים חלק משיר בעברית מוכר מאוד. תקראו קצת את המילים,יש בהן משהו.

"קשה לי להתרכז, כי יופייך עוד מהמם אותי,
קשה להגיד חבל או לומר אולי.
במקום זה אני רוקד וצועק לירח: "רד".
ומאשים את העולם בכאבי.
לפעמים אני שוכח, איך התחלתי מול ירח,
כשאתה שוכח כן, כן, אתה מסכן
יש גשם בשמיים אין ירח בינתיים,
וכשיצא נלך ביחד עד שנעלם.

היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
אתמול היה טוב, אתמול היה טוב,
אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר..."

שלכם תמיד,

         ~~באה מאהבה...~

עריכה מאוחרת-10\11- צבא. אני חיילת בצורה הכי רשמית שיכולה להיות. יש לי דיסקית, חוגר ומדים שגדולים עלי. כמו כולן. הבסיס שלי נמצא בסוף העולם, חצי יום מתבזבז רק על הנסיעה. אני עדיין בטירונות אבל כבר עכשיו אני מרגישה איך כל העולם הקודם שהכרתי נעלם לאט לאט ובמקומו מגיע עולם שונה, שאני יותר אוהבת. קשה לשמור על קשר עם אנשים מחוץ לבסיס או אפילו מחוץ למחלקה,קשה אפילו להסביר את החוויה שבה אני נמצאת מאז יום הגיוס. עדיין מעורפלת ומבולבלת אבל אתם יודעים מה? נהנת מכל רגע. קשה, כמה שקשה. פיזית ובעיקר נפשית. מתיש, הגוף כואב והסימנים הכחולים מהנשק כבר ממש מציקים אבל אני לאט לאט מתרגלת למים הקפואים שזרקו אותי אליהם. התנתקתי מ2 האנשים שהכי אהבתי(וכנראה עדיין אוהבת), ר' ו-ת'. לא מבחירה. זה פשוט קרה. אולי זאת ההזדמנות להתחיל מחדש, בלעדיהם. ככה יותר קל. כבר לא סופרת את הימים מאז שלא דיברתי איתו כי הימים כבר הפכו לשבועות, והכאב מהפרידה הלא רשמית כבר הפך למטושטש.סגרתי את 2 השבתות האחרונות, מחר חוזרת לבסיס סוף העולם שלי ואז סוגרת 21 יום בבסיס. עדיף לי, הנסיעות האלה הבייתה גם ככה גומרות אותי.למשמעת כבר התרגלתי, לפנות למפקדים ב"הקשב" כבר הפנמתי, עם המדים שנראים עלי כרגע קצת מגושמים כבר השלמתי. אני בסדר, בחיי שאני בסדר. =]

שיהיה לכולם שנה טובה(טיפה באיחור, תסלחו לי לא? ) ושבוע טוב ומהנה... ^_^

~~באה מאהבה...~~