זה קטע יחסית כבר מאמצע הסיפור. אני לא מצפה מאנשים שיקראו ויבינו את ההקשר. יש פה גם כבר דמויות שלא יצא לי להציג עדיין באופן רשמי. אז הקדמה קצרצרה לקטע, למי שלא אוהב לקרוא קטעים בלי להבין בכלל מה קורה בעלילה.
הקטע מתרחש בבית הספר "אנליברלי", בית ספר למכשפים. כן, רואים את ההשראה מהארי פוטר, למרות שאנליברלי זה בית ספר הרבה יותר אכזרי ולא ממש קסום ומלא פלאים כמו הוגוורטס. כמו אם הייתה גירסא של טים ברטן להוגוורטס.
הדמויות החדשות: נימו וגייל, המגינים החדשים של מריה. שחר, החבר של מריה. טום, האויב של מריה(?).
יכול להיות שיהיו שגיאות הקלדה, לא יצא לי לעבור שוב על הקטע לפני הפרסום (הבעיה המוכרת שלי), עמכם הסליחה.
הסנדק
אחרי הזוועות שחוותה במהלך ארבעת השנים הקצרות שבהן חייה תחת אותה קורת גג עם רומי, המצביאה המטורפת, האם האכזרית, אפשר להבין מדוע אנשים עלולים לחשוב שהיא האדם ממנו מריה תפחד יותר מכל. ואכן מריה עדיין נרתעת כשהיא חושבת על כל הדברים הנוראיים שרומי עוללה לה. אך יש אדם אחד שפגע במריה בשונה מכל אחד אחר, אפילו מרומי.
ג'וש.
שם קצר ונפוץ שיזכיר לרוב האנשים לפחות אדם אחד שהם מכירים בהקשר חיובי, שלילי או נייטרלי. השם היחיד שמסוגל לגרום למריה להתכווץ מכאב, אפילו לפני שחוותה אותו.
"מה הוא עשה לך?"
מריה הנידה בראשה. היא לא ידעה איך לתאר את התחושה והיה ברור לה שאף אחד לא יבין. אחרי הכל, מה יכול להיות יותר גרוע מלתלוש את המעיים ולתלות אותה מהם על התקרה בזמן שעשרות אבני כוח קטנות ננעצות בעורה ומשתחררות, בהתאמה עם תנועת להצלפת השוט המשונן. כשספרה להם שזה מה שרומי נהגה לעשות לה אם היא הייתה מבקשת לאכול, לילי כמעט הקיאה.
אז למה שהמעשים של ג'וש ישמעו יותר נוראיים? הוא מעולם לא ביתר את גופה, לפחות לא באופן מוחלט. הוא גם מעולם לא צעק עליה או קילל אותה. הוא תמיד דיבר אליה בעדינות מבחילה.
"מה הוא עשה לך?" הוא התעקש.
מריה קמה על רגליה והחלה להתרחק משחר. היא לא רצתה להמשיך בשיחה הזו, אך לא יכלה להסביר לו מדוע. הוא יאלץ פשוט לקבל את השתיקה שלה, כרגיל.
"מה הוא עשה לך?!" הוא קרא אחריה ולהפתעתה, גם רץ אחריה. הוא תפס את זרועה והביט בה במבט מתחנן. "תגידי לי שזה לא מה שאני חושב, מריה. בבקשה." הדמעות השחורות החלו לבעבע כנגד עיניו הבהירות, אך הוא אפילו לא נרתע קלות מהחומציות ששרפה לו את גלגלי העיניים.
המבט של מריה נהיה קודר והיא הנידה בראשה. "לא משנה כמה נוראי אתה חושב שזה היה," היא דיברה בלחישה רועמת. "זה היה גרוע יותר." היא ניסתה לשחרר את אחיזתו, אך מכיוון שכוחה הפיזי היה זעיר, שחר בקושי הבחין בתזוזה שלה.
כעת הוא הניד בראשו, הדמעות השחורות החומציות זלגו מעיניו ושרפו את דרכן במורד לחיו. "תגידי לי שזה לא נכון."
"אחרת מה?" היא אמרה בארסיות והחוותה את ראשה לעבר היד שלו. "אתה תנסה לחתוך את דרכך לעורק הכישוף? אתה תקפוץ מהקומה הכי גבוהה בתקווה שלא ישאר ממך זכר?" היא כעת ניסתה להשתחרר בכזו אינטנסיביות, שזה משך את תשומת ליבו של שחר. הוא שחרר אותה בדממה והביט בה בתקווה שהיא בכל זאת תשקיט את פחדו. "אם אתה רוצה להרוג את עצמך, אל תשתמש בי כתירוץ."
"הבטחתי להפסיק." הוא אמר, אך ניכר בקולו שהוא לא כן.
"אני יכולה לראות את החתכים ביד שלך, עלוב!" היא ניסתה לתפוס את ידו באותה דרמטיות כמו שהוא תפס בשלה, אך בקושי הצליחה לסובב את כף ידו כדי לחשוף את המפרק גדוש החתכים.
"אני לא עושה את זה כדי למות." הוא ניסה להתגונן, אך לפי שפת הגוף שלו, לא נראה שהוא באמת רוצה להמשיך ולהסתיר את הנושא. "אני עושה את זה כדי להרגיש-"
"כאב, כן." אמרה מריה בבוז. "זו הסיבה שאתה לא מוחה את החומצה מהפנים שלך?" היא הצביעה על הדמעות השחורות שחרכו חצי מפניו.
"אני לא מרגיש את הכאב שלי עכשיו, רק את שלך-"
"תסתום כבר!" היא צעקה וחזרה להתרחק ממנו, הפעם בריצה קלה, למרות שהרגליים הדקיקות שלה לא הצליחו לשאת אותה במהירות רבה, אלא במהירות הליכה של מכשף ממוצע.
"מריה, הוא.. הוא-?"
אבל מריה כבר הספיקה לצאת מטווח השמיעה לפני ששחר סיים את המשפט. היא התנשפה בכבדות והתמוטטה על הרצפה הקפואה, על סף היציאה ממתחם בית הספר. היא שנאה את העובדה שהגוף שלה כל כך פגיע ועוד יותר שנאה את העובדה הפשוטה שכל הפעילות הפיזית המיותרת הזו הייתה נמנעת אם היא פשוט הייתה מזמנת את הרחפת שלה.
אבל זו הייתה ההשפעה שלו עליה. היא לא הצליחה לחשוב בהיגיון כמו תמיד. היא לא הצליחה לראות את הברור מאליו - בגלל שכשהיא חשבה עליו, האינסטינקטים הכי קדומים שלה הם אלו שמתעוררים וכל מה שהיא רוצה לעשות באותו רגע זה לרוץ הרחק משם. לשום מקום, פשוט לרוץ.
ואם להגיע לאפיסת כוחות יגרום לה להפסיק לחשוב עליו, זה המחיר שהיא מוכנה לשלם.
"זה אפילו טיפה מחמיא." נשמע קול לצד מריה, אבל הוא לא היה של שחר. עיניה של מריה נפערו והיא לא העיזה לזוז, אפילו לא לנשום. "אני אוהב כל כך לשמוע את המחשבות שלך עליי. הן כל כך.. מיוחדות." לחש ג'וש באוזנה של מריה וליטף בעדינות את שיערה. "תראי איך גדלת." הוא אמר ושמץ של אכזבה נשמע בקולו. "עדיין לא מספיק כדי לגרום לי להפסיק להעריך את היופי שלך, ילדה."
גם אם מריה הייתה רוצה לזוז, היא לא יכולה. הסביבה שלה הייתה תחת שליטתו של ג'וש - כמו שדה כוח דומיננטי שמשתלט על כל האנרגיה סביבו, ובגלל שמריה הייתה ברגע של חולשה, היא נשבתה בתוך המגן שלו.
"שתדעי שרומי מאוד לא מרוצה מההתנהגות שלך." הוא אמר, עדיין מלטף לה את השיער ומדי פעם גם את הלחי או הצוואר. "אבל אני חושב שצריך לתת לילדים לשחק בהעמדת פנים כמה שהם רוצים."
מריה ניסתה לשדר אות מצוקה טלפתי, אבל לשווא. המגן של ג'וש היה חזק מדי והוא חסם כל גל שהיא ניסתה לשדר.
"את זוכרת את המשחקים שלנו?" הוא לחש אל אוזנה ונראה שהוא רק חיכה לרעד שיעבור בגופה, מכיוון שלכמה שניות נתן לגוף שלה את האפשרות לנוע מעט, רק כדי לחזות בתגובה הגופנית המבועתת שלה. "ידעתי שלא תשכחי."
מריה ניסתה לעצום את עיניה, אבל נראה שהוא היה נחוש שהיא תראה כל מה שהוא מתכוון לעשות לה.
השעה אמנם מאוחרת, אבל יש סיכוי שמישהו עוד יגיע. המחשבה המנחמת הפכה למבעיתה. יש סיכוי שמישהי יגיע לעזור לה, אבל מה הוא עלול לחזות? ההשפלה תהיה גדולה מדי.
"לאף אחד לא יהיה אכפת." אמר ג'וש והיא הרגישה את החיוך שמתפרס על פנים, שהיו צמודים כעת לצווארה. "היחיד שאי פעם עצר בעדי זה איימוס, אבל כמו שאנחנו יודעים - את הרגת אותו. תודה על זה, דרך אגב. הוא היה כמו עצם בגרון שלי מהיום הראשון שפגשתי אותו."
המגן סביב ג'וש החל להחלש ומריה רצתה להתגונן, אך גופה היה חלש מדי.
לא. היא לא יכולה להיות חסרת אונים לחלוטין - רק בגלל שרצה כמה מטרים! ושחר היה אמור להיות ממש מאחוריה. הפעם היחידה שהוא לא עוקב אחריה - והיא נתקלת בג'וש!
"ככל שתיאבקי יותר, כך אני אהנה יותר." לחש ג'וש ומריה הרגישה את תוכלת הבטן שלה מתהפכת ומאיימת להתפרץ החוצה.
נימו. גייל.
היא לא הצליחה לתקשר איתם, אמנם הוא היה מוחלש, אבל המגן של ג'וש עדיין חסם את התדרים הטלפתים שלה.
שחר. רוי. לילי. מישהו!
"אף אחד לא יבוא. זה בדיוק כמו בימים הטובים." צחק ג'וש ואחרי אנחה קלה, אמר בטון רציני יותר. "מספיק עם ההקדמות. אני רוצה שנשחק."
הוא העלים סביבו את המגן והתנפל על מריה בהסתערות. היא ניסתה להדוף אותו בכל כוחה, אך זה לא גרם לו לזוז אפילו מילימטר מהיכן שהיה.
"נימו! גייל! שחר! מישהו!" היא צרחה וג'וש צחק.
כדורי אנרגיה מהירים פגעו ישירות בג'וש והעיפו אותו כמה מטרים באוויר והרחק ממריה.
היא סובבה את ראשה במהירות בציפיה לראות את אחד המגינים שלה וכשראתה את המבט המתנשא, אם כי המעט נגעל, של טום, היא פשוט קמה על רגליה והלכה משם, בלי לומר מילה. כמובן שלא הספיקה להתרחק יותר מדי, לפני מתקפת הנגד של ג'וש - שבתורו העיף את טום באוויר וגרם לו להתרסק על הקיר לצד מריה. הוא צחק בקול וניגב את הדם שניגר מפיו ואפו.
"באמת?" הוא קרא. "את באמת חושבת שילד בן חמש עשרה יכול להביס אותי?!"
"ילד?" אמר טום וניסה להיראות אדיש, למרות שניכר שהמכה הוציאה אותו מאיזון. הוא דימם בצד ראשו וצלע מעט כשנעמד לצד מריה. "אני מכשף בשיאו, זקן."
"אני אשמח לעזור לך לפרוש בשיא." סינן ג'וש ושלח עוד מספר כדורי אנרגיה לעבר טום ולמרות שחלקם פגעו בו, הוא עדיין הצליח להישאר על הרגליים הפעם.
טום העיף מבט לרגע במריה ואז סינן- "זה באמת הכי טוב שאמא שלך יכולה להשיג?"
מריה לא טרחה אפילו לנסות ולהתחכם עכשיו עם טום. לא היה אכפת לה שג'וש יהרוג אותו, אם היא לא הייתה המטרה הבאה. היא הרגישה את האנרגיה שזורמת לה בעורקים וידעה שהיא מסוגלת לפגוע בג'וש - אך בכל פעם שהביטה בפניו, היא קפאה. היא לא מסוגלת להשתחרר מהאחיזה שלו, גם כשהוא בקצה השני של החדר, חשוף לחלוטין.
"מריה, יקירתי," רעד עבר בגופה כשג'וש אמר את המילים הללו. "אנחנו נאלץ להמשיך את המשחק שלנו בפעם אחת." כעת הוא פנה להביט בטום. "ואני מציע לך לא להיות שם."
"בורח, באמת?" אמר טום ושילב את ידיו בהתנשאות.
"עד הפעם הבאה." הוא חייך אל מריה ואז נעלם. וברגע שהוא נעלם, הופיעו נימו וגייל בדיוק במקום בו עמד. הם היו מוכנים לקרב, אך כשראו את מריה וטום עומדים ומביטים בהם בדממה, הבינו שאיחרו את המועד.
"זה הכל באשמתך!" צעק נימו על גייל. "אתה חשבת שהיא מסמנת לנו לבוא ללונדון. למה שהיא תהיה בלונדון?!"
"חשבתי שהוא חטף אותה!" התגונן גייל. "מאיפה ידעתי שהוא ישאר במקום כל כך ציבורי כמו אידיוט?"
"אולי הוא ידע שאידיוטים כמוך יתעלמו מעובדה כל כך ברורה מאליה!"
בזמן שהשניים המשיכו לריב בניהם, מריה פנתה להביט בטום, שנראה מרוצה מעצמו יותר מבדרך כלל.
"מה אתה עושה כאן?" היא אמרה והטון שלה חזר להיות מונוטוני ואדיש, בזמן שההדחקה החלה להעלים את ביקורו של ג'וש ממוחה.
טום שלח לה מבט קצר ואז אמר בהתנשאות הרגילה שלו - "אל תדאגי. מה שאני מתכנן בשבילך, יהיה הרבה יותר גרוע ממה שג'וש ורומי אי פעם עשו לך. אני לא אתן לאף אחד את העונג לראות אותך סובלת." הוא פלט נחרת בוז. "אל תגידי לי שחשבת שעשיתי את זה כדי לעזור לך?"
"כמובן שלא." היא אמרה בבוז. "אבל אם אתה חושב שאתה מפחיד אותי עם איומי הסרק הזולים שלך, אתה טועה. שום דבר שתעשה לא יכאיב לי."
נראה שלרגע אחד טום הצליח לאבד מקור הרוח שלו, בגלל שבתנועה מהירה הוא שלח את ידו, אחז בגרונה של מריה ומחץ בכל הכוח. כמובן שכמה שניות אחרי, נימו וגייל כבר הפרידו בניהם וטום חזר להתנהג כאילו לפגוע במריה ככה סתם זה מתחת לכבוד שלו, אך מריה ידעה שבתוך תוכו בוער הרצון לשבור לה את הצוואר ולראות אותה מדממת מחוסרת הכרה על רצפת הקרח הבהירה.
אבל לא משנה כמה היא תחשוב על זה, זה לא יפחיד אותה.
רק דבר אחד מפחיד אותה ולא משנה כמה היא מנסה להדחיק את המחשבה הזו - היא כנראה לעולם לא תיעלם.
מתי ג'וש יחזור?
כמה מטרים מהאירוע - מריה, נימו וגייל מצאו את שחר שוכב על הרצפה חסר הכרה ומדמם. כשהתעורר יום למחרת במרפאה, סיפר למריה שטום תקף אותו.
"הוא פגע בך?" הוא שאל בדאגה והביט במריה בכאב, כאילו רק המחשבה על עוד קרב שלה עם טום פיזית גם הכאיב לו.
מריה גלגלה את עיניה לרגע, אך כאשר התמונה של מה שבאמת קרה באותו לילה עלתה לראשה, הבעה אטומה השתלטה על פניה, במטרה להסוות את הפחד שחשה.
"לא." היא אמרה בשקט.
"ג'וש, פגע בך?"
היא הביטה בו בבלבול. "אתה ידעת שג'וש הגיע?"
"כן. ניסיתי להתערב, אבל טום תקף אותי." הוא אמר והדמעות השחורות איימו לפרוץ מעיניו בשנית.
החלו להיווצר סדקים במסכה שמריה ניסתה לעטות כדי להסוות את הרגשות האמיתיים שלה ופעם כעס התחיל לעוות את הבעת פניה. "מתי?"
היא לא הייתה צריכה ששחר יענה לה כדי לדעת. היא ידעה ששחר היה ממש מאחוריה, מה שאומר שהוא וודאי ראה את ג'וש ברגע שהוא הופיע. טום בכוונה נתן לג'וש את הבמה. הוא בוודאי רצה לראות איך מריה נראית כשהיא חסרת אונים לחלוטין. ורק כשעינוי הפסיכולוגי הסתיים והעינוי הפיזי עמד להתחיל, הוא התערב.
אבל זה אומר שהוא עקב אחרי מריה, עוד לפני שהיא פגשה את ג'וש.
מה זה אומר? האם הוא ידעה שג'וש יתקוף אותה או שהוא סתם נהג לעקוב אחריה בתקווה למצוא אותה ברגע של חולשה ולנצל אותו?
"הוא לא רוצה להרוג אותך." אמר שחר בעצבות.
"הוא כן, הוא פשוט פחדן." סיננה מריה בזעם. "היצור העלוב הזה, הקוסם המזוהם הזה, אני הולכת-!"
"אני לא מדבר על טום." הוא אמר וניסה ללטף ברכות את שיערה בניסיון להראות אכפתיות ואמפתיה - אך הזיכרון מאתמול חזר לרדוף אותה, והיא הדפה את ידו של שחר וזרקה את עצמה הרחק מהמיטה שלו בבהלה. היא הביטה בו כמה שניות בדממה, לפני שהבטן שלה נכנעה והיא כבר לא יכלה להתנגד לתחושה המגעילה שמלאה לה את הגרון - והקיאה.
שחר נראה מבוהל מעצמו והיד שלטפה את מריה רעדה ללא שליטה. הוא רצה לנחם אותה, אך פחד להתקרב אליה.
"זו הסיבה שבפעם הראשונה שהתנשקנו, הקאת?" הוא אמר בזעזוע, כשהפחדים הכי גדולים שלו אומתו. "זו הסיבה שאת לא מסוגלת-?" נראה שהוא גם כן נאבק ברצון להקיא. "מה הוא עשה לך, אני חייב לדעת."
מריה ישבה על הרצפה לצד הקיא של עצמה, כשהרימה את הראש אל שחר ולחשה- "הכל."
אפילו בהתקפים הכי גרועים שלו, מריה מעולם לא ראתה את שחר כל כך חסר אונים. הוא מבחינתו, לא הבין איך לא צפה את זה מראש. עם כל הדברים המזעזעים שרומי עשתה לה, למה המחשבה על כך שתשלח במריה את ג'וש נראתה לו דווקא לא הגיונית? הוא נקרע בין תחושת הרחמים שחש כלפי מריה לבין השנאה שחש כלפי ג'וש ורומי - ושוב לתחושת חוסר האונים בכך שהוא לא יכול לעשות שום דבר כדי להגן עליה.
לא משנה מה יעשה, הוא לא יכול להציל את הבחורה שהוא אוהב.
הדמעות החומציות חזרו לזלוג במורד פניו. "אני מצטער." הוא לחש. "אני מצטער, הכל באשמתי."
מריה התנקתה וחזרה לשבת לידו. "אל תתנצל." היא אמרה וניסתה להישמע מגעילה ומתנשאת, אך לצערה המחשבות על ג'וש עדיין היו טריות בראשה ולכן נאלצה להסתפק בקול חסר רגש, בתקווה שהפעם יצליח לאטום את רגשותיה כמו שצריך. "תפסיק לבכות."
"אני מצטער." הוא אמר ומחה את הדמעות. "אני מצטער."
"אל תתנצל." היא ניסתה להיות תקיפה, אך עדיין לא יכלה להראות שום רגש שהוא לא פחד אמיתי ולכן המשיכה לדבר בקול מונוטוני ואדיש.
"אני לעולם לא אפגע בך כמו שהוא פגע בך." הוא אמר. "אני מבטיח. לעולם."
מריה קמה על רגליו והפנתה לשחר את הגב. היא לא רצתה להמשיך את השיחה הזו. הפעם הוא יהיה חייב להבין. אם היא לא תפסיק לחשוב על ג'וש, היא לעולם לא תצליח לחזור לתפקד בצורה נורמלית. היא חייבת להדחיק.
עד הפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
