0.0

לפעמים אני לא יודעת להביע את עצמי במילים.

וזו בעיה כשכותבים סיפורים.

זה קטע יחסית כבר מאמצע הסיפור. אני לא מצפה מאנשים שיקראו ויבינו את ההקשר. יש פה גם כבר דמויות שלא יצא לי להציג עדיין באופן רשמי. אז הקדמה קצרצרה לקטע, למי שלא אוהב לקרוא קטעים בלי להבין בכלל מה קורה בעלילה.

הקטע מתרחש בבית הספר "אנליברלי", בית ספר למכשפים. כן, רואים את ההשראה מהארי פוטר, למרות שאנליברלי זה בית ספר הרבה יותר אכזרי ולא ממש קסום ומלא פלאים כמו הוגוורטס. כמו אם הייתה גירסא של טים ברטן להוגוורטס.

הדמויות החדשות: נימו וגייל, המגינים החדשים של מריה. שחר, החבר של מריה. טום, האויב של מריה(?).

יכול להיות שיהיו שגיאות הקלדה, לא יצא לי לעבור שוב על הקטע לפני הפרסום (הבעיה המוכרת שלי), עמכם הסליחה.

הסנדק

אחרי הזוועות שחוותה במהלך ארבעת השנים הקצרות שבהן חייה תחת אותה קורת גג עם רומי, המצביאה המטורפת, האם האכזרית, אפשר להבין מדוע אנשים עלולים לחשוב שהיא האדם ממנו מריה תפחד יותר מכל. ואכן מריה עדיין נרתעת כשהיא חושבת על כל הדברים הנוראיים שרומי עוללה לה. אך יש אדם אחד שפגע במריה בשונה מכל אחד אחר, אפילו מרומי.

ג'וש.

שם קצר ונפוץ שיזכיר לרוב האנשים לפחות אדם אחד שהם מכירים בהקשר חיובי, שלילי או נייטרלי. השם היחיד שמסוגל לגרום למריה להתכווץ מכאב, אפילו לפני שחוותה אותו.

"מה הוא עשה לך?"

מריה הנידה בראשה. היא לא ידעה איך לתאר את התחושה והיה ברור לה שאף אחד לא יבין. אחרי הכל, מה יכול להיות יותר גרוע מלתלוש את המעיים ולתלות אותה מהם על התקרה בזמן שעשרות אבני כוח קטנות ננעצות בעורה ומשתחררות, בהתאמה עם תנועת להצלפת השוט המשונן.  כשספרה להם שזה מה שרומי נהגה לעשות לה אם היא הייתה מבקשת לאכול, לילי כמעט הקיאה.

אז למה שהמעשים של ג'וש ישמעו יותר נוראיים? הוא מעולם לא ביתר את גופה, לפחות לא באופן מוחלט. הוא גם מעולם לא צעק עליה או קילל אותה. הוא תמיד דיבר אליה בעדינות מבחילה.

"מה הוא עשה לך?" הוא התעקש.

מריה קמה על רגליה והחלה להתרחק משחר. היא לא רצתה להמשיך בשיחה הזו, אך לא יכלה להסביר לו מדוע. הוא יאלץ פשוט לקבל את השתיקה שלה, כרגיל.

"מה הוא עשה לך?!" הוא קרא אחריה ולהפתעתה, גם רץ אחריה. הוא תפס את זרועה והביט בה במבט מתחנן. "תגידי לי שזה לא מה שאני חושב, מריה. בבקשה." הדמעות השחורות החלו לבעבע כנגד עיניו הבהירות, אך הוא אפילו לא נרתע קלות מהחומציות ששרפה לו את גלגלי העיניים.

המבט של מריה נהיה קודר והיא הנידה בראשה. "לא משנה כמה נוראי אתה חושב שזה היה," היא דיברה בלחישה רועמת. "זה היה גרוע יותר." היא ניסתה לשחרר את אחיזתו, אך מכיוון שכוחה הפיזי היה זעיר, שחר בקושי הבחין בתזוזה שלה.

כעת הוא הניד בראשו, הדמעות השחורות החומציות זלגו מעיניו ושרפו את דרכן במורד לחיו. "תגידי לי שזה לא נכון."

"אחרת מה?" היא אמרה בארסיות והחוותה את ראשה לעבר היד שלו. "אתה תנסה לחתוך את דרכך לעורק הכישוף? אתה תקפוץ מהקומה הכי גבוהה בתקווה שלא ישאר ממך זכר?" היא כעת ניסתה להשתחרר בכזו אינטנסיביות, שזה משך את תשומת ליבו של שחר. הוא שחרר אותה בדממה והביט בה בתקווה שהיא בכל זאת תשקיט את פחדו. "אם אתה רוצה להרוג את עצמך, אל תשתמש בי כתירוץ."

"הבטחתי להפסיק." הוא אמר, אך ניכר בקולו שהוא לא כן.

"אני יכולה לראות את החתכים ביד שלך, עלוב!" היא ניסתה לתפוס את ידו באותה דרמטיות כמו שהוא תפס בשלה, אך בקושי הצליחה לסובב את כף ידו כדי לחשוף את המפרק גדוש החתכים.

"אני לא עושה את זה כדי למות." הוא ניסה להתגונן, אך לפי שפת הגוף שלו, לא נראה שהוא באמת רוצה להמשיך ולהסתיר את הנושא. "אני עושה את זה כדי להרגיש-"

"כאב, כן." אמרה מריה בבוז. "זו הסיבה שאתה לא מוחה את החומצה מהפנים שלך?" היא הצביעה על הדמעות השחורות שחרכו חצי מפניו.

"אני לא מרגיש את הכאב שלי עכשיו, רק את שלך-"

"תסתום כבר!" היא צעקה וחזרה להתרחק ממנו, הפעם בריצה קלה, למרות שהרגליים הדקיקות שלה לא הצליחו לשאת אותה במהירות רבה, אלא במהירות הליכה של מכשף ממוצע.

"מריה, הוא.. הוא-?"

אבל מריה כבר הספיקה לצאת מטווח השמיעה לפני ששחר סיים את המשפט. היא התנשפה בכבדות והתמוטטה על הרצפה הקפואה, על סף היציאה ממתחם בית הספר. היא שנאה את העובדה שהגוף שלה כל כך פגיע ועוד יותר שנאה את העובדה הפשוטה שכל הפעילות הפיזית המיותרת הזו הייתה נמנעת אם היא פשוט הייתה מזמנת את הרחפת שלה.

אבל זו הייתה ההשפעה שלו עליה. היא לא הצליחה לחשוב בהיגיון כמו תמיד. היא לא הצליחה לראות את הברור מאליו - בגלל שכשהיא חשבה עליו, האינסטינקטים הכי קדומים שלה הם אלו שמתעוררים וכל מה שהיא רוצה לעשות באותו רגע זה לרוץ הרחק משם. לשום מקום, פשוט לרוץ.

ואם להגיע לאפיסת כוחות יגרום לה להפסיק לחשוב עליו, זה המחיר שהיא מוכנה לשלם.

"זה אפילו טיפה מחמיא." נשמע קול לצד מריה, אבל הוא לא היה של שחר. עיניה של מריה נפערו והיא לא העיזה לזוז, אפילו לא לנשום. "אני אוהב כל כך לשמוע את המחשבות שלך עליי. הן כל כך.. מיוחדות." לחש ג'וש באוזנה של מריה וליטף בעדינות את שיערה. "תראי איך גדלת." הוא אמר ושמץ של אכזבה נשמע בקולו. "עדיין לא מספיק כדי לגרום לי להפסיק להעריך את היופי שלך, ילדה."

גם אם מריה הייתה רוצה לזוז, היא לא יכולה. הסביבה שלה הייתה תחת שליטתו של ג'וש - כמו שדה כוח דומיננטי שמשתלט על כל האנרגיה סביבו, ובגלל שמריה הייתה ברגע של חולשה, היא נשבתה בתוך המגן שלו.

"שתדעי שרומי מאוד לא מרוצה מההתנהגות שלך." הוא אמר, עדיין מלטף לה את השיער ומדי פעם גם את הלחי או הצוואר. "אבל אני חושב שצריך לתת לילדים לשחק בהעמדת פנים כמה שהם רוצים."

מריה ניסתה לשדר אות מצוקה טלפתי, אבל לשווא. המגן של ג'וש היה חזק מדי והוא חסם כל גל שהיא ניסתה לשדר.

"את זוכרת את המשחקים שלנו?" הוא לחש אל אוזנה ונראה שהוא רק חיכה לרעד שיעבור בגופה, מכיוון שלכמה שניות נתן לגוף שלה את האפשרות לנוע מעט, רק כדי לחזות בתגובה הגופנית המבועתת שלה. "ידעתי שלא תשכחי."

מריה ניסתה לעצום את עיניה, אבל נראה שהוא היה נחוש שהיא תראה כל מה שהוא מתכוון לעשות לה.

השעה אמנם מאוחרת, אבל יש סיכוי שמישהו עוד יגיע. המחשבה המנחמת הפכה למבעיתה. יש סיכוי שמישהי יגיע לעזור לה, אבל מה הוא עלול לחזות? ההשפלה תהיה גדולה מדי.

"לאף אחד לא יהיה אכפת." אמר ג'וש והיא הרגישה את החיוך שמתפרס על פנים, שהיו צמודים כעת לצווארה. "היחיד שאי פעם עצר בעדי זה איימוס, אבל כמו שאנחנו יודעים - את הרגת אותו. תודה על זה, דרך אגב. הוא היה כמו עצם בגרון שלי מהיום הראשון שפגשתי אותו."

המגן סביב ג'וש החל להחלש ומריה רצתה להתגונן, אך גופה היה חלש מדי.

לא. היא לא יכולה להיות חסרת אונים לחלוטין - רק בגלל שרצה כמה מטרים! ושחר היה אמור להיות ממש מאחוריה. הפעם היחידה שהוא לא עוקב אחריה - והיא נתקלת בג'וש!

"ככל שתיאבקי יותר, כך אני אהנה יותר." לחש ג'וש ומריה הרגישה את תוכלת הבטן שלה מתהפכת ומאיימת להתפרץ החוצה.

נימו. גייל.

היא לא הצליחה לתקשר איתם, אמנם הוא היה מוחלש, אבל המגן של ג'וש עדיין חסם את התדרים הטלפתים שלה.

שחר. רוי. לילי. מישהו!

"אף אחד לא יבוא. זה בדיוק כמו בימים הטובים." צחק ג'וש ואחרי אנחה קלה, אמר בטון רציני יותר. "מספיק עם ההקדמות. אני רוצה שנשחק."

הוא העלים סביבו את המגן והתנפל על מריה בהסתערות. היא ניסתה להדוף אותו בכל כוחה, אך זה לא גרם לו לזוז אפילו מילימטר מהיכן שהיה.

"נימו! גייל! שחר! מישהו!" היא צרחה וג'וש צחק.

כדורי אנרגיה מהירים פגעו ישירות בג'וש והעיפו אותו כמה מטרים באוויר והרחק ממריה.

היא סובבה את ראשה במהירות בציפיה לראות את אחד המגינים שלה וכשראתה את המבט המתנשא, אם כי המעט נגעל, של טום, היא פשוט קמה על רגליה והלכה משם, בלי לומר מילה. כמובן שלא הספיקה להתרחק יותר מדי, לפני מתקפת הנגד של ג'וש - שבתורו העיף את טום באוויר וגרם לו להתרסק על הקיר לצד מריה. הוא צחק בקול וניגב את הדם שניגר מפיו ואפו.

"באמת?" הוא קרא. "את באמת חושבת שילד בן חמש עשרה יכול להביס אותי?!"

"ילד?" אמר טום וניסה להיראות אדיש, למרות שניכר שהמכה הוציאה אותו מאיזון. הוא דימם בצד ראשו וצלע מעט כשנעמד לצד מריה. "אני מכשף בשיאו, זקן."

"אני אשמח לעזור לך לפרוש בשיא." סינן ג'וש ושלח עוד מספר כדורי אנרגיה לעבר טום ולמרות שחלקם פגעו בו, הוא עדיין הצליח להישאר על הרגליים הפעם.

טום העיף מבט לרגע במריה ואז סינן- "זה באמת הכי טוב שאמא שלך יכולה להשיג?"

מריה לא טרחה אפילו לנסות ולהתחכם עכשיו עם טום. לא היה אכפת לה שג'וש יהרוג אותו, אם היא לא הייתה המטרה הבאה. היא הרגישה את האנרגיה שזורמת לה בעורקים וידעה שהיא מסוגלת לפגוע בג'וש - אך בכל פעם שהביטה בפניו, היא קפאה. היא לא מסוגלת להשתחרר מהאחיזה שלו, גם כשהוא בקצה השני של החדר, חשוף לחלוטין.

"מריה, יקירתי," רעד עבר בגופה כשג'וש אמר את המילים הללו. "אנחנו נאלץ להמשיך את המשחק שלנו בפעם אחת." כעת הוא פנה להביט בטום. "ואני מציע לך לא להיות שם."

"בורח, באמת?" אמר טום ושילב את ידיו בהתנשאות.

"עד הפעם הבאה." הוא חייך אל מריה ואז נעלם. וברגע שהוא נעלם, הופיעו נימו וגייל בדיוק במקום בו עמד. הם היו מוכנים לקרב, אך כשראו את מריה וטום עומדים ומביטים בהם בדממה, הבינו שאיחרו את המועד.

"זה הכל באשמתך!" צעק נימו על גייל. "אתה חשבת שהיא מסמנת לנו לבוא ללונדון. למה שהיא תהיה בלונדון?!"

"חשבתי שהוא חטף אותה!" התגונן גייל. "מאיפה ידעתי שהוא ישאר במקום כל כך ציבורי כמו אידיוט?"

"אולי הוא ידע שאידיוטים כמוך יתעלמו מעובדה כל כך ברורה מאליה!"

בזמן שהשניים המשיכו לריב בניהם, מריה פנתה להביט בטום, שנראה מרוצה מעצמו יותר מבדרך כלל.

"מה אתה עושה כאן?" היא אמרה והטון שלה חזר להיות מונוטוני ואדיש, בזמן שההדחקה החלה להעלים את ביקורו של ג'וש ממוחה.

טום שלח לה מבט קצר ואז אמר בהתנשאות הרגילה שלו - "אל תדאגי. מה שאני מתכנן בשבילך, יהיה הרבה יותר גרוע ממה שג'וש ורומי אי פעם עשו לך. אני לא אתן לאף אחד את העונג לראות אותך סובלת." הוא פלט נחרת בוז. "אל תגידי לי שחשבת שעשיתי את זה כדי לעזור לך?"

"כמובן שלא." היא אמרה בבוז. "אבל אם אתה חושב שאתה מפחיד אותי עם איומי הסרק הזולים שלך, אתה טועה. שום דבר שתעשה לא יכאיב לי."

נראה שלרגע אחד טום הצליח לאבד מקור הרוח שלו, בגלל שבתנועה מהירה הוא שלח את ידו, אחז בגרונה של מריה ומחץ בכל הכוח. כמובן שכמה שניות אחרי, נימו וגייל כבר הפרידו בניהם וטום חזר להתנהג כאילו לפגוע במריה ככה סתם זה מתחת לכבוד שלו, אך מריה ידעה שבתוך תוכו בוער הרצון לשבור לה את הצוואר ולראות אותה מדממת מחוסרת הכרה על רצפת הקרח הבהירה.

אבל לא משנה כמה היא תחשוב על זה, זה לא יפחיד אותה.

רק דבר אחד מפחיד אותה ולא משנה כמה היא מנסה להדחיק את המחשבה הזו - היא כנראה לעולם לא תיעלם.

מתי ג'וש יחזור?

כמה מטרים מהאירוע -  מריה, נימו וגייל מצאו את שחר שוכב על הרצפה חסר הכרה ומדמם. כשהתעורר יום למחרת במרפאה, סיפר למריה שטום תקף אותו.

"הוא פגע בך?" הוא שאל בדאגה והביט במריה בכאב, כאילו רק המחשבה על עוד קרב שלה עם טום פיזית גם הכאיב לו.

מריה גלגלה את עיניה לרגע, אך כאשר התמונה של מה שבאמת קרה באותו לילה עלתה לראשה, הבעה אטומה השתלטה על פניה, במטרה להסוות את הפחד שחשה.

"לא." היא אמרה בשקט.

"ג'וש, פגע בך?"

היא הביטה בו בבלבול. "אתה ידעת שג'וש הגיע?"

"כן. ניסיתי להתערב, אבל טום תקף אותי." הוא אמר והדמעות השחורות איימו לפרוץ מעיניו בשנית.

החלו להיווצר סדקים במסכה שמריה ניסתה לעטות כדי להסוות את הרגשות האמיתיים שלה ופעם כעס התחיל לעוות את הבעת פניה. "מתי?"

היא לא הייתה צריכה ששחר יענה לה כדי לדעת. היא ידעה ששחר היה ממש מאחוריה, מה שאומר שהוא וודאי ראה את ג'וש ברגע שהוא הופיע. טום בכוונה נתן לג'וש את הבמה. הוא בוודאי רצה לראות איך מריה נראית כשהיא חסרת אונים לחלוטין. ורק כשעינוי הפסיכולוגי הסתיים והעינוי הפיזי עמד להתחיל, הוא התערב.

אבל זה אומר שהוא עקב אחרי מריה, עוד לפני שהיא פגשה את ג'וש.

מה זה אומר? האם הוא ידעה שג'וש יתקוף אותה או שהוא סתם נהג לעקוב אחריה בתקווה למצוא אותה ברגע של חולשה ולנצל אותו?

"הוא לא רוצה להרוג אותך." אמר שחר בעצבות.

"הוא כן, הוא פשוט פחדן." סיננה מריה בזעם. "היצור העלוב הזה, הקוסם המזוהם הזה, אני הולכת-!"

"אני לא מדבר על טום." הוא אמר וניסה ללטף ברכות את שיערה בניסיון להראות אכפתיות ואמפתיה - אך הזיכרון מאתמול חזר לרדוף אותה, והיא הדפה את ידו של שחר וזרקה את עצמה הרחק מהמיטה שלו בבהלה. היא הביטה בו כמה שניות בדממה, לפני שהבטן שלה נכנעה והיא כבר לא יכלה להתנגד לתחושה המגעילה שמלאה לה את הגרון - והקיאה.

שחר נראה מבוהל מעצמו והיד שלטפה את מריה רעדה ללא שליטה. הוא רצה לנחם אותה, אך פחד להתקרב אליה.

"זו הסיבה שבפעם הראשונה שהתנשקנו, הקאת?" הוא אמר בזעזוע, כשהפחדים הכי גדולים שלו אומתו. "זו הסיבה שאת לא מסוגלת-?" נראה שהוא גם כן נאבק ברצון להקיא. "מה הוא עשה לך, אני חייב לדעת."

מריה ישבה על הרצפה לצד הקיא של עצמה, כשהרימה את הראש אל שחר ולחשה- "הכל."

אפילו בהתקפים הכי גרועים שלו, מריה מעולם לא ראתה את שחר כל כך חסר אונים. הוא מבחינתו, לא הבין איך לא צפה את זה מראש. עם כל הדברים המזעזעים שרומי עשתה לה, למה המחשבה על כך שתשלח במריה את ג'וש נראתה לו דווקא לא הגיונית? הוא נקרע בין תחושת הרחמים שחש כלפי מריה לבין השנאה שחש כלפי ג'וש ורומי - ושוב לתחושת חוסר האונים בכך שהוא לא יכול לעשות שום דבר כדי להגן עליה.

לא משנה מה יעשה, הוא לא יכול להציל את הבחורה שהוא אוהב.

הדמעות החומציות חזרו לזלוג במורד פניו. "אני מצטער." הוא לחש. "אני מצטער, הכל באשמתי."

מריה התנקתה וחזרה לשבת לידו. "אל תתנצל." היא אמרה וניסתה להישמע מגעילה ומתנשאת, אך לצערה המחשבות על ג'וש עדיין היו טריות בראשה ולכן נאלצה להסתפק בקול חסר רגש, בתקווה שהפעם יצליח לאטום את רגשותיה כמו שצריך. "תפסיק לבכות."

"אני מצטער." הוא אמר ומחה את הדמעות. "אני מצטער."

"אל תתנצל." היא ניסתה להיות תקיפה, אך עדיין לא יכלה להראות שום רגש שהוא לא פחד אמיתי ולכן המשיכה לדבר בקול מונוטוני ואדיש.

"אני לעולם לא אפגע בך כמו שהוא פגע בך." הוא אמר. "אני מבטיח. לעולם."

מריה קמה על רגליו והפנתה לשחר את הגב. היא לא רצתה להמשיך את השיחה הזו. הפעם הוא יהיה חייב להבין. אם היא לא תפסיק לחשוב על ג'וש, היא לעולם לא תצליח לחזור לתפקד בצורה נורמלית. היא חייבת להדחיק.

עד הפעם הבאה.

חלק ב'

הגוף עדיין משותק אבל התודעה הולכת וחוזרת, בכל פעם מחזיקה מעמד טיפה יותר. העיניים פקוחות, אבל אי אפשר לראות דרכן כלום, הן חסרות משמעות, שלא לדבר על שאר החושים. אם היא לא הייתה מסוגלת לחוש באנרגיה, היא לא הייתה יכולה לדעת שהיא באמת עדיין בחיים.

הדממה הבלתי פוסקת, יכול להוציא כל אחד משלוותו, אבל היא לא הייתה חזקה מספיק כדי להרגיש.

הסיבה היחידה שהתאמצה להיאחז בחיים, הייתה הטיולים הלא רצוניים לתת המודע שלה. היא מעולם לא הצליחה לגשת לשם בעבר ומה שאוכסן שם היה האינדיקציה היחידה לזהות שלה.

אומנם לא באמת בעזרת חושיה, היא הצליחה לשחזר את הרגעים האחרונים שלה שוב ושוב.

הפיצוץ.

החיוך המבעית של רומי.

הדם שניגר מכולם והשפריץ לכל עבר.

הצחוק הבלתי נסבל של ג'וש.

המגע הקר של רומי והחוד המשונן של המטה שלה.

וצרחות הכאב.

התודעה תעתעה בה. כמה זמן היא במצב הזה? יום, חודש, שנה? לא היה לה שום דרך לדעת.

וכשיצאה מאזור תת המודע, תחושת הריקנות חזרה למלא אותה והמוח שלה התרוקן ממחשבות. היא חזרה פשוט להיות קיימת - ותו לא.

"היא לא מתעוררת!"

הטיולים לתת המודע הרגישו תכופים יותר, אך זו יכולה להיות אשליה. אחרי הכל, אין לה קונספט אמיתי של זמן. היא מודעת לעצמה רק כשהיא בתת המודע - ההפרשים יכולים להיות ללא הגבלה. בעיקר אם היא על סף המוות.

אך היא הייתה בטוחה שהשהות שלה בתת המודע ארוכה יותר.

היא יצרה לעצמה סביבה פיקטיבית, הלכה בתוך הריקנות - מוקפת באפלה מוחלטת ברגע אחד ואז במיליוני כדורי אנרגיה כחולים קטנים וזוהרים. הם היו מכל צדדיה והיא יכלה לשלוט במיקום שלהם.

היא הושיטה את ידה החיוורת אל הכדור הקרוב ביותר אל פניה ובלעה אותה בין אצבעותיה הדקיקות.

הסביבה השתנתה לצריף המטונף בו גרה יחד עם איימוס ורומי, אך בתקופה שקדמה להיווצרותה. כשעוד הייתה אנרגיה באוויר.

"ילדה?!" קראה רומי בזעם ונראה שהיא עמדה לחנוק את איימוס מרוב שנאה. הוא מצידו נראה רגוע.

"זה מה שנבאתי." הוא אמר. "הנבואות לא משקרות."

"צריך להרוג אותה, היא רק תפריע!"

"אסור להרוג אותה, זה לא חלק מהנבואה."

"אין לנו זמן לזה!"

"אבל זה מה שנאמר בנבואה-"

"לא אכפת לי מהנבואה שלך!" רומי צרחה וידיה רעדו מזעם. "אני לא מוכנה לטפל בילדה כמו פשוטת עם עלובה!"

"הסיבה היחידה שאנחנו מתחבאים כאן, היא כי בחרת להתעלם מהנבואה האחרונה שלי." אמר איימוס וכעת שמץ של מרירות נשמעה בקולו.

"נכשלנו בגללך!" רומי הצביעה עם המטה על איימוס, הסלע האדום והמשונן רק סנטימטרים ספורים מהעין שלו. נראה שעצרה את עצמה מלעקור אותה.

"לא, יקירה." הוא אמר וכעת גם הוא נשמע כועס. "נכשלנו בגלל האגו שלך."

"חתיכת-" נראה שרומי עומדת לתקוף אותו, אך איימוס תפס את המטה שלה ובתנועה מהירה שבר אותו לשניים.

"תקשיבי לי טוב, כפויית טובה שכמותך!" הוא צרח והסתער עליה- מצמיד אותה לרצפה וחונק אותה עם מרפק ידו. הבעתו נראתה מטורפת - עיניו היו פעורות כל כך, שנראה כאילו הן מנסות לצאת מחוריהן. רומי לא נאבקה וגם לא ניסתה להזיז אותו. להיפך, הבעתה הפכה לאדישה ונראה שהעובדה שהוא חוסם את קנה הנשימה שלה לא הפריע לה במיוחד. היא לא אמרה דבר, מלבד חרחורים מדי פעם. "הנבואה חייבת להתגשם! תיוולד לנו בת ואת לא תמנעי את זה! הדם שלי טהור ואם נועדתי להביא צאצאים, אני אביא צאצאים!" רומי עדיין לא אמרה דבר, אפילו כשהפסיק לחנוק אותה. "או שאני אהרוג אותך בעצמי!" הוא צרח, תפס את ידיה בשתי ידיו והחל למחוץ אותן. "את מבינה אותי?!"

רומי מצמצה את עיניה ואז סיננה בחוסר סבלנות - "סיימת?"

איימוס התנשף בקול, אבל אחרי כמה שניות, המבט המטורף נעלם כלא היה והוא קם על רגליו ועזר לרומי לקום גם כן.

"כן, יקירה. את בסדר?"

"כן." היא אמרה בבוז. "הילדה הזו תעשה לנו צרות, איימוס."

איימוס ניקה את האבק מעל לגלימה של רומי וליטף את לחיה ברכות. "אני יודע. אני שונא את הרעיון הזה כמעט כמוך, אבל אסור לנו להתנגד לנבואות. כמו שאמרתי לך, אם לא היית מתעלמת מהנבואה הקודמת, העולם היה כבר שייך לך."

רומי לא נראתה משוכנעת.

"מתי?" היא אמרה כעת יותר ברוגע, אך עדיין נראתה כעוסה.

"האנרגיות כבר מתאספות, היא בקרוב תתחיל להתהוות." הוא אמר והביט סביבו. "היא כאן."

רומי נאנחה והנידה בראשה. "אם הילדה הזו תעז להפריע לי, אני ארצח אותה ללא רחמים."

"כל עוד אין נבואה שמונעת את זה, את מוזמנת גם לבשל אותה בשביל ברוס." משך איימוס בכתפיו ואז חייך ברכות אל רומי. "חוץ מזה, יהיה נחמד להשיג לך שק חבטות חדש. אני כבר שחוק."

"מה המטרה של הילדה, לא ראית בנבואה?" אמרה רומי וקימטה את מצחה.

"אני לא בטוח." הוא אמר.

"טיפש." אמרה רומי בלעג. "סיכמנו שלא נביא צאצאים."

"את החלטת את זה," הוא אמר בביטול. "אבל אני לא יכול לשקר ולומר בכנות שאני מצפה לילדה הזו."

"מה שמה?" רומי אמרה בזמן שהרימה את המטה השבור לשניים ואיחתה אותו.

"אני לא יודע." הוא אמר ומשך בכתפיו. "ולא אכפת לי. אם לא הנבואה הזו, הייתי נפטר ממנה בעצמי."

"אני לא מתכוונת לחשוב על שם, אלא אם כן אתה רוצה שנקרא לה לילוניטריה."

"לבת שלי לא יקראו לילוניטריה!" צרח איימוס והמבט המשוגע חזר לפקוד את הבעתו. "היא בת מלוכה!"

"אתה מוזמן לחשוב על שם." אמרה רומי והחלה לפסוע לעבר הקדרה שלה. "אני לא רוצה שום קשר ליצורה הזו."

"היא הבת שלי!" צרח איימוס ונראה שהוא מתכוון לתקוף את רומי בשנית. "שלא תעיזי-!"

"אתה באמת הולך להכריח אותי לעשות את זה?" אמרה רומי בבוז ובתנועה מהירה שלחה את ידה אל בית החזה של איימוס ועקרה את הלב שלו, ביחד עם כמה עוקרים וורידים. היא שברה את הצלעות, דקרה אותו בבטן התחתונה בעזרתן והחלה למשוך החוצה את המעיים שלו.

איימוס אפילו לא צרח מכאב, הוא פשוט נפל על הרצפה כשעיניו מתגלגלות בתוך חוריהן ודם ניגר מפצעיו ופניו. "עלוב." רומי ירקה וזרקה את האיברים הפנימים שלו על הרצפה, כאילו היו אשפה.

כעבור כמה דקות, איימוס חזר להכרה ובקול ממורמר הוא אמר- "באמת היית צריכה לעשות כל כך הרבה בלגן?"

"כשתתחיל לשלוט בפיצול שלך, אני אפסיק לבתר אותך." היא אמרה בחיוך מזויף ואז הוסיפה במרירות- "אתה מוזמן לרפא את עצמך. בזבזתי מספיק זמן בשיחה העלובה איתך."

איימוס השתעל וירק דם, אך בכל זאת הוא הצליח לחייך למשמע דבריה. "יקירה, אני איאלץ להישאר הלילה בבית בזמן המשימה."

"לקחתי את זה בחשבון." היא אמרה והביטה עליו בהתנשאות. "אתה נראה כל כך פתטי ככה."

"תודה." הוא אמר בשעשוע. "בקרוב תהיה לך בת שתוכלי להראות לה את אהבתך."

"אני לא מוכנה לשמוע את המילה הזו." היא אמרה בטון נגעל. "אני לא מבטיחה שהיא תשרוד יותר מחמש דקות לאחר שתיוולד."

"הנבואה-"

"אתה רוצה שאני אמלוק לך את הגרון?!" היא רשפה ואיימוס צחק בשעשוע.

"אין צורך, יקירה. אני בטוח שתעשי את זה בפעם הבאה שאאבד שליטה."

"תהיה בטוח." היא אמרה בקור ואז התקדמה לעברו ודרכה על המעיים הקרועים שלו. איימוס עיוות את פניו בכאב ורומי נראתה מרוצה.

"אני חושב שזה מדהים שאף אחד מאיתנו עוד לא רצח את השני מתוך שינה." הוא אמר וניסה לשמור על חיוך, אך לא הצליח למנוע מהבעת הכאב לחזור ולפקוד את פניו.

"אם תמשיך להתעקש על ילדה, אתה עלול למצוא את מותך בקרוב."

"הנבואה."

"הבנתי." היא אמרה ורקעה ברגלה על הפצע הפתוח בית החזה שלו. איימוס שחרר אנקת כאב. "אסור. להרוג. אותה." היא דרכה שוב ושוב על פצעיו עם כל מילה שהדגישה. "הנבואה. מה שתגיד."

"אלא אם כן את רוצה להיכשל כמו בפעם הקודמת." הזכיר לה בצרידות ונראה שהוא על סף עילפון בשנית.

רומי הוציאה את הרגל מבית החזה שלו וסיננה אליו- "הבנתי." בכעס. היא ניקתה את הדם שלו מעליו, אמרה- "נתראה בבוקר." והשתגרה משם.

איימוס החל לייבב מהסבל ומלמל לעצמו- "יום אחד, איימוס. יום אחד."

מריה הרפתה את ידה מכדור האנרגיה והאפלה חזרה למלא את החלל. היא בקושי זכרה את היום הזה, אבל באותו זמן היא באמת האמינה שאיימוס יגן עליה מפני רומי. אך מסתבר שהאהבה כלפיה הייתה חולנית ולמרות שהיא נהגה להתעלל בו רק טיפה פחות מבמריה, הוא עדיין נשאר נאמן לה.

זו הסיבה שהיא לא הרגישה אשמה על כך שהרגה אותו - גם אם בשוגג - כי אם לא הפיצול שלו, הוא כנראה היה מחסל אותה בעצמו.

מריה הביטה סביבה בעוד אור הכדורים הולך ומתעמעם עד שמצאה את עצמה מרחפת החוצה באיטיות - אל מחוץ לתת המודע.

"אסור שהיא תתעורר."

כשמריה הגיעה שוב לתת המודע, היא לא מיהרה לבחור באחד מכדורי האנרגיה ששטו סביבה באוור. היא התהלכה סביבם, אפילו שידעה שגם אם תלך לנצח היא לא תגיע לשום מקום, מנסה לארגן את המחשבות שלה. אך בכל פעם שהצליחה לאחוז במחשבה חדשה, המחשבה הקודמת התפוגגה.

היא נשכבה על שכבת הכלום עליו הלכה ותפסה באחד הכדורים שריחפו לצידה.

"מריה." אמר איימוס והביט עליה בפליאה. היא הייתה בת כמה שעות, אך בניגוד לתינוקות אנושיים או קוסמים, התודעה שלה כבר הייתה מספיק מגובשת כדי לחשוב צלול. השפה, התנועה ואפילו יכולות כישוף בסיסיות או מיוחדות הן לא דבר נרכש, אלא מולד, בהתאם למכשפים שהביאו את הצאצאים. מריה ישבה על הרצפה והביטה על איימוס בעיניה הגדולות.

"סיס דיארלו מרלין אין." היו המילים הראשונות שלה. איימוס חייך אליה והנהן.

"אנחנו משתמשים בשפת הקוסמים בתקופה הנוכחית." הוא אמר. "את כבר לא אנרגיה שפשוט צפה באוויר. את מכשפה."

מריה חייכה חיוך רחב ואמרה- "איפה רומי?" היא התרגשה לראות את היוצרת השנייה שלה.

הבעתו של איימוס השתנתה. היא כבר לא הייתה חמה ואדיבה, אלא קרה ומנוכרת. "היא לא אמא שלך יותר."

מריה הביטה בו בבלבול. "אבל האנרגיה שלה-"

"היא לא אמא שלך יותר!" הוא צעק והבעתו הפכה למבעיתה בעיני מריה. "את שומעת אותי?! את כלום! את נטל! היא לא רוצה אותך ורק בגללי את כאן, אז תראי כבוד!" הוא שלף את המטה שלו והכה אותה בחוזקה איתו.

מריה נפלה על הרצפה והתחילה לבכות. הכאב היה זר לה - אך זו הסיבה שהוא היה כל כך נוראי. הוא סדק לה את הלסת שרק סיימה להתגבש לפני כמה שעות וכמה שיניים קטנטנות נתלשו ממקומן והתפזרו על הרצפה סביבה.

"שקט!" הוא צרח והכה אותה שוב, מה שגרם לה לבכות חזק יותר. "אמרתי שקט!" הוא צרח כל כך חזק, עד שצריף הרעוע רעד.

מריה השתתקה ופנתה להביט בו, אך כל שהספיקה לראות זה שוב את המטה, לפני שהוא הוטח בחוזקה בפניה. כעת גם הגולגולת שלה נסדקה. "שלא תעיזי לבכות לידה!" הוא קרא, אך בניגוד לטון הקשוח - ההבעה שלו החלה להתרכך. הוא העלים את המטה שלו והניד בראשו. "את מדממת." הוא אמר וירד אל ברכיו. הוא ליטף את לחיה וניקה את הדם שניגר מפיה.

מריה הביטה בו בעצבות. הכאב היה כמעט בלתי נסבל. אבל הבעת האמפטיה שלו גרמה לפחד העז שחשה להתפוגג קלות.

"אני מצטערת." היא אמרה וניגבה את הדמעות עם כף ידה הקטנטנה.

"את צריכה להצטער." הוא אמר והמשיך להניד בראשו, עדיין מדבר ברכות, למרות שעיניו היו קרות. "תראי כמה לכלכת את הרצפה. גועל נפש." הוא צקצק בלשונו והמשיך לומר- "בפעם הבאה, תשתדלי לא ללכלך כל כך כשמחנכים אותך."

רומי השתגרה מאחורי איימוס, ומריה הרימה את ראשה בתקווה וכמעט מתוך אינסטינקט, מריה חייכה אליה - חיוך מלא כאב, אבל עדיין חיוך.

זו הייתה אחת הטעויות הגדולות ביותר שהיא יכלה לעשות - ואחד הרגעים עליו היא הכי מתחרטת.

מריה שחררה את כדור האנרגיה בכאב וקיוותה שתוכל להתפוגג אל תוך האפלה בשקט, אך דבר לא קרה. היא נשארה בתת המודע. כמעט אבסורדי לחשוב שהיא מקנאה בתקופה בה הייתה פשוט אנרגיה חסרת משמעות שריחפה בעולם ללא מטרה.

היא הנידה בראשה ופנתה לתפוס כדור רנדומלי שריחף מעליה.

היא הייתה בצריף יחד עם איימוס והוא פיקח עליה בזמן שרקחה שיקוי בשביל רומי. יצא לה להכין מספיק שיקויים בעבר, אך איימוס עדיין העדיף לפקח עליה בכל פעם שהכינה שיקוי חדש. הוא טען שזה במטרה שהיא תעשה את העבודה הטובה ביותר, אך היא ידעה שהוא פשוט רוצה להתרחק קצת מרומי.

זו הייתה התקופה בה מריה הבינה שאיימוס נהנה לשהות במחיצתה של רומי כמעט כמוה.

היא כמעט ולא האמינה שהמילים הבאות יצאו מפיה- "למה אתה ורומי ביחד?"

איימוס חייך, אך עיניו לא הקרינו אושר.

"רומי הייתה הבחורה שאף פעם לא רציתי." הוא אמר ושילב את ידיו ומילותיו לא התאימו לטון הסתמי בו השתמש. "כל החיים רציתי בחורה כנועה ועלובה - ורוב המכשפות עלובות, אז היה לי מבחר גדול - שתשרת אותי ותחיה למעני. למרות שגם המשרתות שלי סיפקו את הצרכים הללו בשבילי, רציתי בת זוג שתהיה תלויה בי. שאני אוכל לרמוס." הוא עטה הבעה חולמנית כשדיבר. "כשלמדתי באנליברלי, יכולתי להשיג כל מכשפה שרק רציתי. העלובות הללו היו עומדות בתור כדי לצאת עם נסיך." ההבעה החולמנית השתנתה למרירה. "אבל רומי הייתה חזקה, מרשימה, עצמאית ויותר חולנית ממני. נגעלתי ממנה. איך היא העזה להתנהג כמו מכשף? היא לא לרמה שלי. אפילו אם היא יותר חכמה ממני, יותר מוכשרת ממני." הוא קימץ את אגרופיו וחרק בשיניו. "שנאתי את העובדה שהיא הצליחה יותר ממני בהכל. כל המורים אהבו אותה. כל התלמידים פחדו ממנה. היא הייתה גיהינום מהלך." הוא קם על רגליו והחל לפסוע הלוך ושוב. נראה שהפיצול שלו מנסה לפרוץ החוצה. "אז התחברתי אליה, כי רציתי להרוג אותה. קיוויתי שאם היא תהיה מספיק קרובה אליי, אפילו אני אצליח להערים עליה. אם אני רק אמצע חולשה קטנה - כל דבר! - אוכל להשמיד אותה."

מריה לא האמינה למשמע אוזניה. איימוס מעולם לא העיז לדבר על רומי בצורה הזו. הוא תמיד תמך בה בצורה עיוורת. יכול להיות שהוא העמיד פנים כל הזמן הזה או שהוא גם שבוי שלה?

"אבל ככל שביליתי איתה יותר זמן, הבנתי שאין לה חולשות. לא מצאתי שום דרך להביס אותה. אני נחות לידה בכל תחום אפשרי ואני לעולם לא אוכל לרצוח אותה. והתסכול הזה.." הוא החל להתנשם בכבדות. "התסכול והשנאה - הכל התמזג לרגש עיוור אחד. תאווה." הניב שלו החל לבצבץ מבעד לחיוך שלו, בזמן שעיניו נפערו לרווחה. מריה נרתעה קלות מהטון הצורם והחיוך המעוות. "רציתי אותה לעצמי. שהשלמות הזו תהיה שלי!" הוא תפס בכתפיה של מריה ונעץ את אצבעותיו כל כך חזק בעור שלה, עד שמריה הרגישה שהוא עומד לנפץ לה את העצמות. "וזה קרה!" הוא אמר והביט על מריה במבט מטורף. "היא שלי. המכשפה הכי חזקה בעולם כרגע, שייכת לי!" הוא שחרר את מריה והחל לנשום עמוקות. הוא עצם את עיניו והניד את ראשו קלות. "היא שלי." הוא המשיך למלמל שוב ושוב בזמן שהתהלך בצריף הקטן.

מריה הביטה בו בתדהמה לכמה שניות ואז ניערה את ראשה, בניסיון להשכיח את סיפורו מראשה והחליטה לחזור ולהתמקד בשיקוי. היא הייתה צריכה לדעת לא לסמוך על איימוס. הוא מעוות בדיוק כמו רומי, אפילו יותר, כשהיא חושבת על זה לעומק. הוא לא יעזור לה למרוד ברומי. הוא נאמן לה במאה אחוז, גם אם בגלל הסיבות הלא נכונות.

מריה שחררה את כדור האנרגיה והתפוגגה יחד איתו אל החשכה.

היא שאפה את כל האוויר שהיא יכלה, בזמן שעיניה נפקחו לרווחה. הנשימות שלה היו מהירות וקצרות ונראה שהיא מפחדת שאם לא תנשום מהר, היא לא תנשום יותר לעולם. היא הייתה מכונסת על הרצפה, חבקה את עצמה בזרועותיה הדקות והרגליים שלה היו שרועות על הרצפה לפניה. היא הביטה לצדדים כמו משוגעת, אך לא זיהתה את הסביבה שלה. היא הייתה בחדר קטן וחשוך, כשבפינה השנייה הייתה מנורה זעירה שהאירה בעמימות ומדי פעם הבזיקה ונכבתה. מריה עדיין הייתה מכונסת בתוך עצמה והתנשפה כל כך חזק, עד שגרמה לעצמה לסחרחורת.

איפה היא?

איפה רומי?

מה הם הולכים לעשות לה?

בחשיבה לא רציונלית, היא החליטה פשוט לנוס על נפשה. בין אם יתפסו אותה מחוץ לחדר או בתוכו, הם יהרגו אותה. אבל אם היא תצליח להגיע לכדור בדולח, אולי תוכל שוב ליצור קשר עם אלכסנדר. אין לה ברירה אחרת.

היא קמה על רגליה ועם כל צעד שלקחה, הרגישה כאילו העצמות שלה עלולות להישבר. היא ניגשה אל הדלת ולהפתעתה, הצליחה לפתוח אותה ללא בעיה. היא כמעט התפתתה למצוא היגיון בכך שלא היה מנעול על הדלת, אך החליטה שאין לה זמן לבזבז. היא חייבת לברוח עכשיו, גם אם זה נוגד כל מחשבה הגיונית שתעלה למוחה.

היא יצאה אל מסדרון לבן ומרוהט שהוביל אל סלון, מטבח וכמובן - דלת היציאה. לפחות כך היא קיוותה. היא החלה לצלוע לכיוון הדלת כששמעה קול מבוהל שצורח- "היא התעוררה!"

כהסתובבה ראתה שלנגד עיניה ניצבו שני זרים מפוחדים, שכיוונו לעברה.. שרביטים?

מריה הנידה בראשה והמקדה שוב בשני השרביטים שהופנו כלפיה.

"קוסמים." היא מלמלה בקושי רב והביטה עליהם בבלבול. "קוסמים?!" היא צרחה חרישית והתמוטטה על הרצפה. היא גייסה את כל כוחה כדי למשוך את עצמה לישיבה ונשענה על הדלת, בעודה חוזרת להביט בשני הקוסמים המפוחדים. "מי אתם ומה עשיתם לי?"