פשוט ככה, קריסת מערכות. 

נגמר הכוח

עוד שינוי, ועוד שינוי

עוד פרמטר להתחשב בו

עוד בלתם

קצת מחזק לי את התחושה שהיינו צריכים פשוט להחליט, ופשוט לעבור ולהתמודד עם ההשלכות, ולא לנסות עוד משהו ועוד משהו

אבל קל לי להגיד כי רוב האחריות היא על מתן. 

מה שמשאיר אותח עם אפס יכולת לעזור לי, 

אז אני לא נחה מספיק

ויודעת שאם אלד מוקדם *הכל* יהיה גרוע יותר. 

וכל רגע רצים לי בראש תרחישים

פתאום ירידת מים

מחליפים מסלול בווייז

מתקשרים לתמרה

אוף. 

והאי וודאות כי אני לגמרי מרגישה התכווציות, זה אשכרה כואב, אבל המוניטור נקי אז - wat?

ועם כל ביקורת הצוואר קצר יותר, והאחיות מסתכלות עליי בזעזוע

ופשוט אין לי אופציה להיות במנוחה, זה פשוט לא משתלב עם המציאות

איזה חוסר אונים

והשבת הזו כבר הייתה טו מאצ', לגמרי.

הרגשתי ממש לא רצויה 

ז"א, לא רצויה עם הכוחות שאני מצריכה. 

ואני מצריכה אותם, כי בשבוע שחלף לא סיימתי את השמירת הריון וכלום לא השתנה, לא לטובה בכל אופן, אז אני עדיין צריכה לנוח, ואם הייתי יודעת שאצטרך לבקש כל דבר לא הייתי באה.

לא הרגשתי נכונות לעזור, הרגשתי "יאללה קחי תילדים שלך ותדאגי להם, אני מיציתי", אז לא ביקשתי. הכנתי אוכל, הרמתי, החלפתי. וכן, חלק מהזמן פשוט השארתי אותם והלכתי לחדר, והרגשתי את העיניים נעוצות לי בגב.

ובכלל התחושה הכללית שנמאס להתאמץ בשביל הדרישות ספיישל שלנו. להשאיר אור בשירותים, להקפיד על בשר וחלב, דברים כאלה. כבד לכם? יאללה ביי, לא נבוא, רק תעדכנו. אחכ נראה שתגידו שאנחנו לא נותנים לראות את הילדים. 

צ'או