החיים על פי שוקרית =)

אני מסתכלת מהחלון החוצה ורואה כלכך הרבה,

עצים בתים עמודים ציפורים גגות נהר מים שמש שמיים דשא פרח כביש מכונית

ועוד כלכך הרבה..

מסתכלת ומסתכלת ולא מפסיקה.

נדהמת מכמה דברים יש בעולם הזה, כמה הוא יכול להכיל?!.

חושך.

פתאום בשנייה אחת מול העיניים שלי חושך,

כאילו אני עיוורת.

לא רואה.

לא רואה דבר, רק חושך, רק שחור.

אני נבהלת,

לא מבינה מה קורה איך זה ייתכן שכל מה שקיים נעלם?

איך זה ייתכן שהכל נעלם חוץ ממני?

בתוך החושך הזה אני מוצאת אור נר אחד קטן,

פיסת דף ונוצה.

אני מתחילה לכתוב על כמה שרע לי עכשיו ושאני מפחדת.

אני נעצרת.

אני מבינה.

פתאום אני מבינה שאני צריכה לבנות הכל מההתחלה, ושזה נראה לי כלכך קשה כי כל דבר בחיים שלי עד היום ראיתי כמובן מאליו.

ראיתי כמשהו קיים, לא חשבתי על כמה אנשים עשו בשביל להגיע אליו.

הכל הגיע אליי כמו כפית לפה כמו מגש של כסף צריך רק לקחת.

פתאום אני מבינה שמאחורי כל דבר מאחורי כל חפץ מסתתר סיפור, מסתתר אדם שבנה אותו, אדם שהשקיע מאמץ ועוד הרבה מעבר.

פתאום אני מבינה שצריך להפסיק לקחת המון דברים בחיים שלנו כמובן מאליו.

שוום דבר לא מובן מאליו. שום דבר.

והחלון והעיניים השחורות יישארו שם, עד שאני אצליח לבנות הכל המתחלה.