על נחל רפאים, שם ישבתי גם בכיתי

אמא שלי השתגעה.

הצואר שלי תפוס.

הראש שלי כואב.

האזניים כואבות.

אני לא חופשיה.

אני לא אוהבת להיות בבית.

וגם לא על הספסל שמחוץ לבית.

הגיע הזמן , נראה לי, לעזוב את הבית.

אין חופש.

למה חייבים לעבוד?

נמאס לי.

אני מתגעגת.

אני עייפה.

יש לי צרבת.

אני מרגישה בת 40.

אני לא בדיכאון.

פשוט, אחת בלילה עכשיו.

אני רגועה מדי?

אני לא מרגישה שומדבר.

אני אדישה מדי?

שומדבר לא מרגש.

שבוע הבא אני נוסעת לאילת.

אני מאוד מקווה שזה יהיה שווה את הכסף.

אמא שלי מנסה לעצבן אותי.

היא  שפכה את הארון שלי לכמה שקיות, ולרצפה.

אני חייבת לעזוב את הבית.חייבת.

הצעקות שלה מוציאות ממני כל כך הרבה אנרגיות חיוביות.

אני לאיודעת מה לעשות עכשיו.

כל הבגדים שלי מפוזרים.

אני עצבנית נורא, אבל איכשהו גם כל כך אדישה.

אני חולה במשהו.אני בטח אלרגית למשהו.

דינגו כפרע.

לילה.