פילוסופיה בשקל

אחרי שישה ימים, 20 קופסאות סיגריות, 5 ליטר של דמעות, אינסוף שיחות נפש והמון המון חפירות.

אני חושבת שהגיע הזמן לשחרר, הגיע הזמן להגיד די! ולהתקדם הלאה, מספיק עם הרחמים העצמאיים.

אני כותבת לך את המכתב הזה לא בשבילך אלא בשבילי, בכדי שאוכל לעשות את הקלוז'ר שאני צריכה, בכדי שאני אוכל להגיד הכל, מבלי להתבייש מבלי לפחד, ואז אולי אוכל להרגיש עם עצמי שלמה.

הדעות, התהיות, הרגשות והשחזורים השתנו הרבה מאוד בימים האחרונים. אני כבר לא יודעת להבדיל בין מה שהיה לבין מה שרציתי שיהיה בין המציאות לבין הדמיון.

אך יחד עם כל הבלבול ישנה מחשבה אחת שנשארה איתנה, שלא הרפתה ופשוט לא נתנה לי מנוח:

למה זה נגמר?

תהיתי, שאלתי, חלבתי, שאבתי, ניסיתי להבין את התשובה ולא הצלחתי. כל הפעמים שהתהפכתי מצד לצד במיטה לא קרבו אליי את האור שבקצה המנהרה, כל האנשים שחלקתי איתם לא הצליחו לגאול אותי ולתת לי מנוחה, אף אחד לא הצליח לומר משפט או מילה שיגרמו לי ולו טיפה להרגיש אחרת.

האשמתי את כולם, האשמתי אותך, האשמתי אותי, האשמתי את האחמ"ש השני, האשמתי את הנסיבות, האשמתי את תקופת המבחנים, האשמתי את החברות, קיללתי כל כך הרבה אנשים בכדי שיוקל לי ובכל זאת שום דבר לא עזר, שום דבר לא עזר לי לבלוע את הגולה הענקית הזאת שנמצאת אצלי בגרון.

ואז בעודי הולכת בלילה ברחוב, עם התיק ביד האחת והסיגריה ביד השניה זה היכה בי: מה זה משנה למה זה נגמר? למה זה משנה מה שהיה? מה שמשנה זה מה שיהיה.

צצת לי משום מקום, בפעם הראשונה בחיים שלי בה הרגשתי שלא מתאים לי קשר. שנים התייסרתי עקב המשפט הזה ולא הבנתי אותו ובטח שלא האמנתי לו, אבל עד שסוף סוף חוותי אותו בחרת להופיע.

עשיתי לך חיים לא קלים, היה לי קשה להאמין היה לי קשה להתמסר, אבל אתה לא וויתרת, המשכת והמשכת ובסוף שבית אותי, החום שלך, המגע שלך, המבט החם שלך, גרמו לי להאמין לך, גרמו לי להאמין בכוונות שלך, ההתעקשות הזאת ריסקה אצלי את כל הפחדים, וחיזקה בתוכי את האמונה שכמשהו טוב מגיע גם אם זה מרגיש שזה הזמן הלא מתאים צריך לתת לזה הזדמנות ושמגיע לי להיות נאהבת, מגיעה לי לתת אהבה ולקבל כזאת בחזרה. ואז מצאנו את עצמינו מנסים לנהל מערכת יחסים בעיצומה של תקופת מבחנים. שתי נפשות פועלות, כל אחת עם השריטות שלה והפחדים שלה, עם הרצונות שלה ובעיקר עם החומות שלה. כמו שהבטחתי לעצמי אני לא אכנס לשאלה מה השתבש ולמה השבתש, לא אלעה אותך במה יכול היה להיות ומה חבל שלא היה. אבל חשוב לי שתדע שאני חושבת שהרצון היווה את המכשול הגדול ביותר שלנו, רצינו מאוד אחד את השניה, שנינו היינו צמאים לאהבה, צמאים אחד לשניה, ובגלל הפחד הזה שזה לא יעבוד, שנעשה טעויות עשינו את הטעות הגדולה ביותר, לא נפתחנו. לא נתנו אחד לשני להכיר באמת בגלל שחששנו שמה שנמצא מהצד השני לא יהיה מספיק טוב, לא יהיה מעניין, לא יהיה מה שציפינו. וזה מה שהפיל אותנו בסוף.

ביני לבין עצמי אני יודעת שהייתי נרדמת לילות רבים עם המחשבה שזה לא עובד, כבר באחד הדייטים הראשונים שלנו הרגשתי שהשיחות שלנו לא יורדות לעומקו של עניין, הרגשתי שאתה לא יכול לתת לי בדיוק את מי שאני צריכה ורוצה, אבל האמנתי שזה נמצא שם איפשהו בפנים, עמוק בפנים, כמו יהלום שצריך שילטשו אותו, הרגשתי שאתה ילד שפשוט צריך את אמא שלו, צריך שמישהו יראה לו את הדרך, ילמד אותו לעוף ואז אתה תהיה הכי טוב שאתה יכול.

ניסיתי לנצל את העובדה שהיית פלסטלינה בידיים שלי, שרק חיכית שאני אעצב אותך בצורה שבה אני רוצה, ניסיתי אולי לא מספיק, אולי לא מספיק טוב, אבל ניסיתי ובגלל זה אני שלמה עם עצמי, אני יודעת שרצית, אני יודעת שחשבת שאתה מוכן לתת לעצמך להכניס מישהי לחיים שלך, אבל למרות שהתאמצת, והרגשת והאמנת שזה באמת מה שאתה רוצה, אני חושבת שאתה עדיין לא מוכן, אני חושבת שאתה מפחד, אני חושבת שאתה רגיל כל כך להיות זאב בודד שמפחידה אותך המחשבה להיות חלק בשבט, חלק מזוג, כל משניים שהם בעצם אחד.

אז אחרי שבוע שלא הפסקתי להאשים את עצמי, הבנתי, למרות הקלישאה, זה לא אני זה אתה. אני הייתי שם כבר, אני ניהלתי מערכות יחסים, אני נתתי וקיבלתי ולמרות שכולן נגמרו בסופו של דבר, עדיין הייתי שם, ואולי לא הייתי הכי טובה איתך ואולי עשיתי טעויות, אבל צריך שניים לטנגו, ובמקרה שלנו זה היה ריקוד יחיד.

אז חשוב לי שתבין ותדע שכל עוד אתה מתחבא בקונכיה שלך, וכל עוד לא תיתן מעצמך, הפרפרים האלה בבטן לא ינקשו בדלתך!

אז אני נפרדת ממך, נפרדת מהמחשבות עליך, נפרדת מתחושת הפספוס, ומאמינה שמה שצריך לקרות קורה, ואם אתה הבחור בשבילי ואני הבחורה בשבילך דרכינו ישובו להצטלב במהרה.  

וגם את המכתב הזה אני יודעת שאם היית קורא אולי היית מרגיש אחרת, כי זה בדיוק העניין לא הכרת לא ידעת ובגלל זה לא אהבת.