מחפש מברג פנוי להברגה

זהו, הבנתי, אני שונא את כולם ואת הכל. אין הרבה דברים שלא עצבנו אותי השבוע, נתחיל משבת.

אחרי הרבה זמן, רציתי לקרוא קצת בלוגים מחוץ לרשימת המעודפים שלי. למען האמת רציתי יותר שאנשים חדשים יקראו אותי, אבל במילא זה בא ביחד; מגיבים למישהו והוא בא וקורא אותך. נגשתי לעמוד הראשי של ישראבלוג. והסתכלתי על הבלוגים המתעדכנים להם. היופי או המעצבן ברשימה הזאת זה שהיא מתעדכנת כל כך מהר, שעד שאתה מספיק לקרוא את הבלוג או שניים שנראו מעניין, כבר כל הרשימה התחלפה בבלוגים חדשים. נכנסתי לכמה שנראו מעניינים, אבל הם רק נראו.

הכול מלא בבלוגים של בנות 13 שמספרות על שהן אוהבות הארי פוטר ואת המורדים, בלוגים שסתם מנסים לקבל רייטינג ומפרסמים כותרות מעניינות בלי שום תוכן עוד פעם ועוד פעם, או סתם בלוגים לא מעניינים ובלוגים של תמונות. התעצבנתי, התחלתי לכתוב תגובות בצירוף של סמל עצבני שצוחקות, מתעללות ופוגעות בילדות קטנות.

נכנעתי, מכאן לא תבוא הישועה. נגשתי לקטגוריות, נכנסתי לקטגוריות של 18+, 20+ ופרופיל 97. הבעיה שם היא שרוב הבלוגים כבר ננטשו לפני הרבה זמן. מעין מצבות לחיים וירטואלים שהיו. אז בסוף חוץ מאיזה שלושה ארבעה בלוגים שבאמת אהבתי ווריד מעוצבן במצח, לא מצאתי שום דבר. הא, והידעת: בקטגוריה "18 ומטה" יש 2293 בלוגים ובקטגוריה "20 עד 30" ישנם 873 בלוגים בלבד!

האמת היא שבמשך השבוע, מה שעיצבן אותי, זה חנוכה. פשוט מאוד, הכל נבע מחנוכה. כולם בחופש ורק אני צריך להמשיך בשגרת חיי המתסכלת. למשל הבקרים; בדרך כלל אני מקלל כשאני קם בבוקר וקר לי. אבל כמה קיללתי את כל העולם כשהייתי צריך לקום בבקרים השבוע. הייתי צריך לקום במיוחד מוקדם בגלל כל פקקי חנוכה, אז קמתי כשהשמש עוד לא יצאה אפילו, כשקור מקפיא עוטף אותי. כל הבית ישן לו במיטה החמימה וממשיכים לישון עוד אפילו כשאני יוצא. היחידי שאני פוגש בבוקר, זה הכלב שמגיע אלי ברגע שאני קם ומתחיל לדחוף אותי, כדי שאני אלטף אותו ואקח אותו לטיול בקור בחוץ, אבל כל מה שאני רוצה זה לשתות משהו חם ולנסות לא להירדם בעמידה.

אני כמובן התעצלתי, בסה"כ פתחתי לו את הדלת שיצא לגינה לבד. הוא הרי כבר בן 24, יותר ממני, אז למה הוא צריך לווי. כשאימא תטרח לקום, היא תלך איתו, הרי אני תמיד מאחר בבוקר.

אני לא אוהב ילדים, אפילו לא כשאני הייתי ילד. אבל בכל מקום, יש ילדים בחנוכה. לא משנה לאן תסתכל. להזכיר לך שיש חופש, אבל רק אתה עובד. צווחים, רצים, בוכים, מתעטשים וקוראים לאבא, בקיצור מעצבנים. אפילו בצבא, ישנם קצינים שהביאו את זאטוטם. ביום שני, נמאס לנו, החלטנו לצ'פר את עצמנו וללכת לאכול בעזראלי ואחרי זה לראות את תערוכת תצלומים שמה. אם אין לנו חופש, אנחנו נעשה לנו חופש בהפסקת צהריים ארוכה. אומנם היה טעים ויפה אבל עזראלי נראה כמו תחנת רכבת בהודו. מוזיקה בקולי קולות מכל מיני דוכנים, כל מיני מופעי קניון, חניות מלאות אנשים והקניון באופן כללי פשוט מלא אנשים. אי אפשר ללכת בלי להיתקע באנשים. איכשהו תמיד כשאתה מנסה לפלס את דרכך, אתה נתקע באיזה ילד מעצבן. אחרי כמה דקות של התעקלויות, התעצבנתי. התחלנו ללכת קדימה בלי לראות בעיניים, אני מפלס לי דרך בלי לסטות הצידה, כמו בקליפ של The Verve. אבל כשמולי עמדו זקנה וילדה קטנה, לא יכולתי להמשיך, יש גבול. נשאלת השאלה, לבעלי ידע במשפט פללי, מה עונש שמקבלים על בעיטה בילד זר ברחוב? במיוחד הם הוא עצבן אותך בעצם נוכחותו. ואם ילד נופל ביער אבל אף אחד לא שומע שהוא נפל, האם הוא באמת נפל? בכל מקרה, עלינו במדרגות הנעות ואז התחלתי לצעוק לחלל הקניון: "אתם כולם חזירים קפיטליסטים, עבדים לתרבות הצריכה, מעבירים את החופש שלכם בבזבוז הכסף על דברים שאתם לא צריכים, לכו תיהנו בטבע, בחופשי". אבל היה יותר מידי רועש בקניון, אז רק כמה אנשים מסביב הסתכלו אלי, כולל החבר שהיה איתי שהתפקע מצחוק.

גם במשך השבוע, כשהייתי צריך לנסוע לבסיסים אחרים, שאליהם נסעתי ברכבת, זה קרה. לא משנה אם זו רכבת לבית שמש בשעה 11 בבוקר, או לתל אביב בשבע וחצי, הרכבת הייתה מלאת אנשים. באנשים אני מתכוון לילדים קטנים שבוכים לאמא; "אמא, אבל הבטחת שניסע ברכבת קומתיים! אני רוצה רכבת קומתיים!"

התעצבנתי על אמא עם עגלת תינוקות שהאטה את כל התור במדרגות בדרך לרכבת והתעצבנתי על הזקן על הסלים באוטובוס שחסם לי את הדרך. אבל מה, עצבני אבל עדיין בן אדם טוב בפנים. הרי עזרתי לה עם העגלה, סחבתי צד אחד של העגלה במדרגות, אז מה אם זה היה רק כדי להגיע יותר מהר, אנשים עדיין שיבחו אותי. ומה, הרי החזקתי לזקן את השקיות מהמכולת ברמלה כדי שיוכל לזוז הצידה ואני אוכל לרדת מהאוטובוס. עומד כמו אדיוט, מחזיק שקית עם ביצים ומקלל אותו בלב כדי שיזוז לפני שהאוטובוס יתחיל לנסוע.

הייתה לי תורנות/כוננות בצבא. הבאתי לתורנות לילה שלי אוכל סיני בקופסא. אבל גיליתי שהמיקרו שהיה נעלם, וכך גם אפשרות לארוחה חמה באמצע הלילה. טרחתי לברר מול אחד הקצינים של המודיעין מה קרה. הקצין, הדתי דרך אגב, אמר שמסתבר שהמיקרו שהגיע, לא הוכשר לכשרות. לא ידעו האם בעבר הוא היה בשרי או חלבי ושגם אם יכשירו אותו לאחד מהם, אף אחד לא יוכל לאכוף מה ישימו בו בלילות. לכן החליטו לזרוק אותו וזהו. התעצבנתי, ועמדתי שם בפה פעור. הרגשתי כמו הסצנה הסופית מהספר תרנגול כפרות. כמו שנורי חוזר לבית הוריו במעברה מהקיבוץ (ביחידה יש מנטליות של מעברה) והביא מתנה תרנגול שחוט (מיקרו משומש) לחג (סתם ליום יום). אבא של נורי (הקצין שדיברתי אותו) ראה את המתנה וזיהה שהתרנגול שחוט לא כשר (מיקרו לא כשר) והחליט לזרוק אותו למרות שאין למשפחה אוכל (לנו יש אוכל אבל בלי דרך להכין). אני הייתי המום כמו נורי, מה זורקים משהו טוב רק בגלל שהוא לא לגמרי כשר. אז תכשירו אותו! תטפלו בזה, תנו איזה תפילת פולסא דנורא למיקרו ותנו לי לאכול. לא עבד.

לא חייב להיות סיבה יותר מידי הגיונית לעצבנות. התעצבנתי סתם על הבחור שיושב ליד החברה הכוסית שלו בBMW שלה. Lucky bastard. או על מישהו במחנה גלילות שקיבל פרוז'קטור הקסנון וכל הערב מאיר על העננים כאילו זו טקס פתיחה של האוסקר.

התעצבנתי על החברים שלי שעושים תחרות בכבישי רעננה השלווה כאילו הם הרגע קיבלו רישיון. התעצבנתי על שני Rasta Mann שפגשתי שסיפרו לי כמה כיף בהודו/תאילנד/אוסטרליה/ניו-זילד/גרמניה/יוון/צרפת שהם טיילו בהן עד לפני חודש. הם טסים עוד שבועיים חזרה. בעצם התעצבנתי על הצבא שמחזיק אותי פה ורק קינאתי בהם.

יש עוד שלל דוגמאות חסרות טעם לזה שהייתי כל כך מעוצבן. אבל אין טעם להרבות בהן, נראה לי שזה ברור.

חיפשתי סיבה, אבל לאור העובדה שלא הייתי בPMS או בהריון או סתם חרמן יותר מהרגיל,

הגעתי למסקנה שאני הופך לדר בקר. ישנה סידרה קומית של CBS, שלא יותר מידי מצחיקה, בערוץ StarWorld על רופא מעוצבן.

זה בקר, הוא רופא משפחה שמעוצבן על כל העולם. לא ראיתי הרבה פעמים, אבל, תמיד מגיעות אליו הזקנות המעצבנות ותמיד הוא צועק על כל מטופל. ראיתי את פרק חג המולד, שבו הוא קולט שהוא מלא בכעס ואיך שהוא לבד בחג המולד בגלל שעל כל האנשים שאהבו אותו הוא כעס והרחיק אותם. בשלב הזה נרדמתי מול הטלווזיה עם בגדים כי היה כבר ממש מאוחר, אז אני לא יודע איך הכל הסתדר לטובה, אבל זה חייב להסדר לטובה בגלל שזה  CBS(כמו החינוכית האמריקאית).

בקיצור אני חוזר לעצמי השאנטי והאפתי. אני מעדיף ככה. אין טעם לכעוס על שטויות.

ובכל אופן חנוכה עובר עוד כמה שעות ושקט יחזור למחוזותינו.