הלסביות האלה, בצקת שגדלה בבטן החברתית.
"היא אמרה לי שהיא אמרה לה.." והלאה, וחוזר חלילה. ושקרים מכוסים בחולצות פלאנל, חיוכים שנאטמים בבירה זולה מדי.
אנחנו נשים בכל זאת, הכל צריך להיות יותר מסובך.
יש גדר תייל בינינו שגדלה, אני רואה ששמת לב. איבדת תקווה לדעתי.
זה לא אמור להיות ככה; אף אחת אינה מאובחנת, אבל טעם ההנגאובר נהיה כמו עוגיה נלוות לקפה בצהריי היום.
נהייתי חיית מסיבות.
קחו את הריק וחזקו אותו פי 4-
כולן כה עליזות ומשעממות עד ניוון שרירים מסויים, אנטרופולוגי עם אפקט השהייה.
בנות שהולכות לשירותים כדי לשמוע את עצמן אומרות לעצמן- "מראה מראה שעל הקיר..."
הבנים מתעלמים מהיצורים הנקביים ובאמצעות רוק מתקשרים היטב לבדם.
רק שאת יוצאת החוצה אותה תחושה ישנה של ריקבון, לפני כן- כל המיוזעים אהבו אותך, או לפחות את מה שאת מייצגת..
או...איך קוראים לך בכלל?
מצדם תחנקי מהוודקה רדבול המצוי והמזויין שלך.
אין קווים אדומים במסיבות. לפחות הנך יודע בדיוק מה רוצים ממך, ואיך לספק את זה.
כסף עבור אשליה.
וכמו שהתרגלנו כבר מאז הסוף של פיסקת אגדה,
מאז שהבנת איך הגעת לעולם ומה היה כרוך בכך,
מאז ביקור ראשון בבית כנסת,
מאז ש"אמא" זו מילה שלא פותרת דבר,
כמו הקריירה המוזיקלית של שמעון גרשון,
כמו כתובת נישואין,
מזכיר כרטיס אשראי, או המילה אשראי באופן כללי,
כמו אומנות מופשטת,
דיי כמו אנשים-
שום דבר לא אמיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
