היי,

לפני כמה שנים, כשבובי ואני היינו ביחד ואני עברתי לגור ברמת גן ובובי נשאר לגור בירושלים ואני הייתי מבקרת בירושלים בסופי שבוע - אז בובי הודיע לי שהוא לא מתכוון להיפגש איתי בימי חמישי בערב. הסיבה לכך הייתה שבימי שישי הוא היה צריך לקום מוקדם כדי ללוות את אבא שלו לבית חולים, לטיפול קבוע שהתקיים בימי שישי.

בובי, שהיה ישן עד הצהריים בכל שאר ימות השבוע, היה קם בימי שישי ב6:15 ויוצא עם אבא שלו בהסעה שהייתה מגיעה ב6.30. הם היו מגיעים לבית חולים, יושבים שם במסדרון עד 8.30 ואז ב8.30 אבא של בובי היה מתחיל טיפול, בובי היה מברר שהכול בסדר ואז היה הולך לחברו דץ, שהיה גר במקרה שתי דקות הליכה מבית החולים. אצל דץ בובי היה אוכל ומבלה ואז בצהריים חוזר לבית חולים ודץ היה מסיע את בובי ואביו לביתם ואז בובי היה הולך לישון שנת צהריים. תסכימו איתי שלא היה מדובר על משהו מעייף כמו יבוש ביצות.

אגב, בובי ואביו היו יכולים לצאת מהבית הרבה יותר מאוחר, אם בובי היה מוכן לקחת מונית. לא היה להם רכב ולאבא שלו היה קשה לנסוע באוטובוס אבל היות שבובי לא הוציא אפילו שקל אחד על נסיעות, כי נסע לכל מקום באופניים, אז אני לא חושבת שהיה מגיע סוף העולם אם היה מוציא לפעמים 30 שקלים על מונית לבית חולים.

ואני נעלבתי. אפילו אם הייתי גרה בירושלים והיינו יכולים להיפגש בכל יום אחר - זה מעליב שהחבר שלי לא רוצה להיפגש בגלל סיבה כל כך טיפשית, אבל עשרת מונים מעליב יותר שגרתי בעיר אחרת ויכולנו להיפגש רק בסופי שבוע. אגב, בובי גם לא היה נפגש איתי בימי שישי בערב, כי הוד מעלתו אוהב להיות עם עצמו בשישי בערב ולראות סרט במחשב בביתו לבד וגם לא בשבת כי בובי היה צריך לקחת את אבא שלו לבית כנסת וגם לא במוצ"ש כי היה משחק כדורגל. בסיכומו של עניין, הייתי חוזרת מחמישי בצהריים עד ראשון בצהריים ובובי היה טורח לבוא להיפגש איתי רק במוצ"ש ב23 בלילה.

ואת כל הסיפור הזה אני מספרת כדי להגיע למשהו שאבא שלי אמר לי. בזמנו, כשסיפרתי לאבא שלי שבובי לא רוצה להיפגש איתי בימי חמישי בערב בגלל הסיבה שמפורטת בפסקה השניה בפוסט הזה, אז אבא שלי הזכיר לי שהוא (כלומר אבא שלי) שנים על גבי שנים היה קם כל יום בחמש בבוקר, הולך לטפל בזקנים מחמש וחצי בבוקר עד שבע בבוקר, חוזר הביתה, מעיר אותנו (כלומר את ילדיו), מכין לנו סנדוויצ'ים לבית ספר, מסיע אותנו לבית ספר ואז הולך לעבוד באוניברסיטה מ8:00 עד 16:00. ככה כל יום במשך שנים. אני זוכרת את זה. לעתים קרובות היה עובד עם מבוגרים גם בערבים. כי ההכנסה מהאוניברסיטה לא הספיקה ואבא היה צריך לפרנס את ילדיו.

ואבא שלי אמר שכשלאדם יש הרבה מחויבויות - הוא לא מרגיש כשמטילים עליו מחויבות נוספת, כי הוא רגיל להיות עמוס, אבל אדם שלא עושה כלום - אם מטילים עליו משימה או מטלה אחת - זה כבד עליו. והוסיף שהוא חושב שזה המצב במקרה של בובי.

וראיתי את זה לאחרונה גם עם אף פחוס. לפני שלושה חודשים וחצי פיטרו אותו מעבודתו ובמשך מרבית הזמן הזה הוא רק נח ובקושי חיפש עבודה חדשה. לפני כמה שבועות, כשנפלה ההחלטה לנסוע לתאילנד עם חבר - אף פחוס התקשה מאד לעשות את הסידורים לקראת הנסיעה. כל מטלה, כל התרוצצות, כל מחויבות, הכבידה עליו לאחר שהתרגל לגרבץ כל היום. אפילו לתקשר איתי היה קשה לו באותה תקופה.

ועכשיו אני מרגישה את זה על עצמי. לפני שלושה שבועות וחצי התפטרתי. מלבד פעמיים בשבוע ללימודים ופעם בשבוע לשעה לפסיכולוגית ופגישות עם חברים - אז כמעט לא יצאתי מהבית בתקופה הזו. העברתי את הזמן, כפי שכתבתי לאחרונה שוב ושוב בבלוג, תחת הפוך.

ולפני יומיים, כשהחלטתי להתאפס על עצמי ולדאוג לכל הסידורים שלי ולהתחיל לחפש עבודה, גיליתי עד כמה מעיק עליי אפילו ללכת לסופר לקנות חלב. בעצם זה עוד היה בסדר, אבל שברתי את המתלה של הכביסה בטעות ולקח לי כוחות נפשיים להחליף מהפיג'מה עם הדובונים לטרנינג וקפוצ'ון וללכת שלוש דקות ברגל לכל צד, כדי לקנות מתלה חדש. אזרתי את הכוחות האלה ועשיתי את זה והייתי גאה בעצמי.

גם לטאטא את הרצפה, או לשאול בבית הקפה שסמוך לביתי אם הם מחפשים עובדים או ללכת לחנות שממנה קניתי פלאפון חדש כדי שיסדרו לי הגדרות של אינטרנט, למרות שגם החנות הזו נמצאת שלוש דקות הליכה מביתי - קשה לי. התרגלתי לשרוץ במיטה כל היום.

ואין ברירה. אני חייבת להתאפס על עצמי. כל המטלות הקטנות של תחזוק הבית: לעשות כביסה, לטאטא את הרצפה, לשטוף כלים, להחליף מצעים, לקנות לחם, גבינה, ירקות וחלב. כל המטלות, הקטנות והגדולות, להגשה ללימודים. לא לחכות לרגע האחרון כדי לקנות ציפרלקס או גלולות. ולחפש עבודה. קדימה לחפש עבודה. זה יהיה רע מאד אם לא אתחיל לעבוד עד היום הראשון של ינואר, כי אז גם בפברואר לא תיכנס לי משכורת נורמלית. אני יכולה לעבוד רק במשרה חלקית, בגלל הלימודים, אז חצי חודש על משרה חלקית זה בכלל משכורת שלא תספיק לכלום.

לזוז! קדימה, נונה! לזוז!

שלכם,

נונה.