היי,
ביום רביעי בערב א בא לישון אצלי. נורא התגעגענו זה לזו, כי לא התראינו שבוע. התחבקנו בחוזקה ובקושי היינו מסוגלים להרפות זה מזה. א הוא האדם הטוב ביותר שהכרתי מעודי וטוב לי במחיצתו ברמות שלא יתוארו. הוא חכם, מתוק ומצחיק ואני רק הולכת ונקשרת אליו מיום ליום. אני חושבת שהוא בנאדם מדהים ומקסים.
אחר כך הלכנו לסופר, לקנות מוצרים. בחדר המדרגות החלקתי, נפלתי והתגלגלתי במדרגות קומה שלמה. חטפתי כאב עז בזרוע ימין עד שבקושי יכולתי להרים אותה אחר כך, כאב חזק בצד ימין של הגב וסימן כחול-סגול בצד ימין של הטוסיק. א דאג לי במסירות ודאג לשלומי ללא הפסק. אגב, נזכרתי פתאום בשרירן האקס שלי ופתאום הכתה בי הידיעה שאם הייתי נופלת בתקופה שהייתי עם השרירן - הוא בטוח היה שופט אותי וגורם לי להרגיש שאני לא בסדר. א לעולם לא יעשה דבר כזה. בכל רובד אפשרי, הוא תמיד מכיל אותי ומכבד אותי ולעולם לא שופט אותי או מסתכל עליי בעין עקומה.
בסופר א שילם על כל הקניה 150 שקל (!!!). אני תמיד מקניטה אותו שאני הספונסרית שלו ולכן כשהוא מגיע לישון אצלי פעם בשבוע - הוא קונה לי אוכל לכל השבוע ואני בהחלט מעריכה את זה.
חזרנו הביתה, התקלחנו ביחד, עשינו סקס מעולה, הכנו ביחד ארוחת ערב, אכלנו, ראינו "אקס פקטור" מחובקים, ישבנו קצת על המחשב ושוב חזרנו למיטה, שוב התעלסנו בלהט (לא הפסקנו ללטף את הגופות שלנו, שלא הפסיקו להזיע) ואז התכרבלנו ביחד שעות על גבי שעות ודיברנו על כל נושא שבעולם וצחקנו והיה לי נעים בצורה בלתי רגילה.
א לקח יום חופש מהעבודה ביום חמישי, כי היה אמור ללוות את אבא שלו לאיזה בדיקה, אבל אימא שלו התקשרה אליו ברביעי בלילה ואמרה לו שהיא כבר תלך עם אבא שלו, אז א נותר עם יום חופש פנוי. לפיכך, היות שהוריי עמדו להגיע למרכז ביום חמישי, כדי לדבר עם פסיכולוגית בבית חולים על הילדות שלי, במסגרת האיבחון שהתחלתי לעשות וסיכמתי איתם שאחר כך יבואו לבקר בדירה שלי ואחרי זה ניסע לירושלים ביחד - הצעתי ל-א שיחכה בדירה שלי בזמן שאנחנו בבית חולים ואז כשהם יבואו לדירה - יכיר אותם. הצעתי אפילו שיסע אחר כך איתנו לירושלים, כדי לבקר את ילדיו (היה יכול להיות בהחלט הזוי אם ההורים שלי היו מסיעים אותו לבית של מושקי. כמובן שסיכמנו שאם יסע איתנו לירושלים - יבוא קודם לבית ההורים שלי).
בכל מקרה, כשהייתי בדרך לבית חולים, התקשרתי להורים ושאלתי אם הם רוצים להכיר את א והם אמרו שכן, אבל שהם לא יכולים להסיע אותי לי-ם, כי קודם עוברים אצל דודה שלי בחולון. הודעתי את זה ל-א והוא אמר שכבר לא ייסע לי-ם אלא רק יקפוץ לעבודה לכמה שעות מאוחר יותר.
בבית החולים עשיתי אבחון. אני עושה עכשיו שני אבחונים: אבחון אחד להפרעת קשב וריכוז ואבחון לאן.וי.אל.די. בשביל האבחון של הפרעת הקשב נפגשתי עם פסיכיאטר ביום חמישי ששאל אותי כל מני שאלות כגון:"קורה שאת יוצאת מהבית ואז מגלה ששכחת משהו שהיית צריכה לקחת איתך? קורה שאת מתפרצת לשיחה של שאני אנשים? קורה שאת קוראת עמוד וקולטת שבכלל לא הפנמת מה שקראת?" וכדומה. על כמעט כל השאלות עניתי "כן" והרחבתי בנושא. למעשה, השאלה היחידה עליה עניתי "לא" זה "האם קורה שקוראים לך 'נונה? נונה???' מבלי שאת שמה לב".
בסוף הפגישה הפסיכיאטר הציע שאקח קונצרטה, שזה כמו ריטלין, רק שמשפיע ל12 שעות. חששתי מאד שזה מתנגש עם הציפרלס (ציפרקלס מרדים, קונצרטה מעורר, ציפלרקס מעורר תיאבון, קונצרטה מדכא תיאבון), אבל הפסיכיאטר אמר שזה בסדר. הוא גם אמר שאני חייבת לקחת את הקונצרטה ב7.00 בבוקר. ניסיתי להסביר לו שאני קמה ב14:00 בצהריים, אבל הוא התעקש שאני חייבת לקחת את הקונצרטה ב7.00 בבוקר - כי אם אקח אותה ב14:00 בצהריים - אהיה ערה עד שש בבוקר. הסכמתי. זה דווקא יכול להיות טוב בשבילי שהשעות שלי יפסיקו להיות הפוכות, כי כך אוכל להתעורר בקלות ללימודים ביומיים בהם אני לומדת.
על האבחון של הפרעת הקשב והריכוז ההורים שלי שילמו "רק" 500 שקל על הפגישה המדוברת וישלמו 140 שקל לפגישה על עוד בערך ארבע פגישות. לעומת זאת, על האבחון של הלקות הלמידה הם שילמו 2900 שקל וזה כולל את הפגישה שהייתה ביום חמישי האחרון של ההורים שלי אצל פסיכולוגית, עוד פגישה שהם יפגשו איתה בלעדיי (בהתחלה לקחתי את זה קשה כי אמרתי מה עם החיסיון הרפואי, אבל אחר כך גיליתי שזה נועד רק כדי לשאול שאלות על הילדות המוקדמת שלי שאני לא יכולה לזכור), שתי פגישות שאפגש עם הפסיכולוגית בלעדיהם, פגישות משולבות ביני לפסיכולוגית ולהורים, התייעצות של הפסיכולוגית עם הפסיכיאטר ופגישה משולבת של כולנו. משהו כזה.
בזמן שהיינו בבית חולים א קנה חלב, טאטא את הרצפה, סידר לי את החדר, התקלח והתארגן. איזה מתוק! מאד הערכתי את זה שהוא הסכים להיפגש איתם, למרות שסיפרתי לו מה שהם אמרו עליו כשסיפרתי להם עליו לפני שבוע וגם הערכתי את זה שהוא חיכה לנו שעות ובינתיים ניקה. כפרעליו! הוא פשוט נשמה טהורה. מתוק שלי!
אחרי שסיימנו עם הבית חולים - נסענו לדירה. ההורים שלי יצאו, לפי דעתי, ממש לא מנומסים עם א. מיד כשנכנסו ואחרי שאמרו לו שלום אז אבא שלי הלך לדלת השבורה של החדר שלי לטפל בה ואימא שלי הלכה למחשב בחדר של אף פחוס לטפל באיזה חופשה שלהם והם תיקשרו בצרחות משני צדי הבית והיה לי נורא לא נעים, אז ביקשתי מהם שיחדלו ממעשיהם וישבו עם א בסלון כי הוא חיכה להם שעות וזה לא מנומס. אחרי כמה הפצרות, הם נענו לבקשתי.
גם כשהם ישבו איתו בסלון, הם התנהגו לא יפה לדעתי. אמרתי שאני אכין לכולנו שתייה חמה, הלכתי למטבח, הרתחתי את המים וחיכיתי שהם ירתחו במטבח. כשחזרתי, אחרי שלוש דקות בערך שלא נכחתי בסלון, ראיתי שאימא שלי מנהלת שיחה עם א על מושקי. מאיפה הייתה לה תעוזה להתחיל לדבר דווקא על הנושא הזה אין לי מושג.
אימא שלי ממש חקרה את א מתי הוא מתכוון להתגרש וגם אבא התערב בנושא בכמה מילים. א התמודד איתם מאד יפה וענה להם בכנות, ישירות על השאלות בצורה מאד יפה ומאד מכובדת. הייתי מזה גאה בו. ניסיתי להסית את הנושא ממושקי לנושא הלימודים של א, אבל אולי זה לא היה רעיון טוב כי אז יצא שהוא בכלליות דחיין שלא מסיים דברים. זה היה נשמע על אותו משקל שכמו שעדיין לא סיים סופית את הנישואים עם מושקי - הוא גם לא סיים סופית את הלימודים כי נשאר לו רק סמינריון לתואר בפסיכולוגיה ומבחן אחד לתעודה בהדרכת טיולים.
אחר כך הלכתי עם אימא שלי לחדר של אף פחוס כדי שנחפש במחשב זגגים, כדי לקנות זכוכית חדשה לדלת שלי. אבא שלי בינתיים עבד על הדלת ו-א נותר לבדו בסלון. חשבתי כמה בוודאי לא נוח לו בסיטואציה הזו, אבל הוא התמודד איתה מאד יפה. בסוף מצאנו מקום קרוב לביתי, שיש לו זכוכית מתאימה לדלת שלי, אבל הזגג אמר לאימא שלי בטלפון שהוא יהיה בחנות רק עוד שעה.
אז א ואני בינתיים אכלנו סנדוויצ'ים והכנו להורים שלי ארוחת צהריים (אני טיגנתי צ'יפס והמבורגר קפואים במחבת, א הכין להם סלט) וערכנו את השולחן. ההורים שלי ישבו ואכלו. ואז הרוחות נרגעו ונהייתה אווירה יותר טובה ופחות מתוחה.
א ירד עם אבא שלי לקשור את הדלת לגג של הרכב ואני ואימא בינתיים ניקינו את המטבח ואז נסענו ארבעתנו ביחד לזגג. מאד הערכתי את העזרה של א. בדרך ההורים שלי שאלו קצת את א על ההורים שלו והאווירה, כאמור, הייתה הרבה יותר טובה. כשהגענו לזגג, אז א עזר לאבא שלי לפתוח את הקשרים ולהוריד את הדלת מהגג. הזגג הרכיב זכוכית חדשה לדלת ואז חזרנו ארבעתנו לדירה ו-א עזר לאבא שלי להרכיב את הדלת.
אחר כך הסענו את א לעבודה (כבר היה 17.30 והמוקד נסגר ב18:00 אז מן הסתם א לא הספיק לעבוד. הוא רק לקח את ההסעה מהעבודה לביתו באשדוד) ואני נסעתי עם הוריי לירושלים.
בדרך הודיתי להם מאד על הכסף שהוציאו עליי ועל כל הטרטורים שעברו למעני ואמרתי להם עד כמה אני אוהבת אותם ומעריכה את אהבתם ודאגתם.
אחר כך דיברנו קצת על א. ההורים שלי עדיין לא שקטים, אבל מרגישים הרבה יותר טוב לגביו. עצם זה שהוא חיכה לנו בדירה, למרות שידע מה שחשבו עליו, הראה על רצינות מצידו והם הסכימו איתי בנושא. גם הם לא יכלו לפספס עד כמה הוא בחור טוב. הבנאדם פשוט נשמה טהורה ומתייחס אליי מאד יפה וההורים שלי לא יכולים להתכחש לזה.
אחרי זה העברנו נושא וההורים שלי הציעו לי לנסות להשיג קצבה מביטוח לאומי, בגלל הלקות שלי. סירבתי, בטענה שאני חוששת שזה יהיה כתם עליי ויסגור בפניי דלתות. סיכמנו את הנושא בכך שאברר על זה, כי כולנו לא מודעים עד הסוף להשלכות.
כשהגענו לשכונה שלי - הצעתי שבמקום שניכנס הביתה, נמשיך לנסוע בשכונה לרופא המשפחה שלי, כדי שירשום לי את הקונצרטה. ההורי שלי הסכימו איתי. בכל מקרה, היה טוב שאלך למרפאה כי היה לי משהו בכף רגל שגרם לי לכאבים עזים ולא להיות מסוגלת לדרוך על כף הרגל (אגב, זו כף רגל שמאל שכואבת והכאבים מהנפילה הם בצד ימין, כך שאני ממש מאוזנת מבחינת כאב
).
כשהגענו - גיליתי ששכחתי את מה הדף עם מה שהפסיכיאטר כתב בגבעתיים, אבל רופא המשפחה האמין לי ורשם לי קונצרטה. נכנסתי גם לאחות שתבדוק את כף הרגל והיא הציעה שאחזור למחרת למרפאה, כי אז יהיה שם רופא עור.
למחרת, כשבאתי לרופא עור, הסתבר שיש לי יבלת שגרמה לדלקת בכף רגל. הוא קילף קצת את היבלת ואמר שאני צריכה לשים משחה אנטיביוטית במשך 30 יום על היבלת. וגם משחה נגד יובש על כל כף הרגל.
(אגב, חשבתי על זה שיצא במקרה שמאז שהכרתי את א אז נכנסתי עם האגרוף בדלת זכוכית, התגלגלתי במדרגות וחטפתי יבלת בכף רגל שגרמה לדלקת שגרמה לכך שלא אוכל לדרוך על כף הרגל. אלה מזה נשמעים תירוצים של אישה מוכה. וגם נזכרתי שבתחילת הקשר עשו לי עקירה של שן בינה שגרמה לי לכאבי תופת בלסת, שגם זה נשמע קצת כמו תירוץ של אישה מוכה).
אבל הדבר הכי חשוב שחשבתי עליו זה עד כמה א מתוק. עד כמה מעולם לא הכרתי אדם מכיל, מכבד ומפנק כמוהו, על כמה טוב לי בזרועותיו ועד כמה שאני חושבת שיש לי מזל שהוא חלק מחיי. עד כמה הוא יצא מלך בפגישה עם הוריי. עד כמה הוא אף פעם לא שופט אותי ותמיד מכבד אותי וגורם לי להרגיש נוח עם עצמי (הוא גם לא שפט אותי על כל הקטע הזה של הלקות והאבחון), עד כמה הפרפרים בבטני הולכים ומתחזקים מיום ליום, עד כמה שהוא אדם טוב, עד כמה שהוא מתייחס אליי יפה, עד כמה שאני מתגעגעת כשהוא לא לידי, עד כמה הרבה אני חושבת עליו ועד כמה שאני הולכת ונקשרת אליו מיום ליום (פוסט זה נכתב בצורה מעגלית).
החורף עשה את שלו. החורף יכול ללכת.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
