היי,
הרשו לי לספר לכם מה עבר עליי בשבועיים האחרונים וכך תבינו איך זה שבימים הקרובים אשוב לשוק העבודה ואיך זה שבימים הקרובים אשוב לשוק הפנויים-פנויות.
ביום ראשון, לפני שבועיים, היה לי ראיון עבודה לתפקיד של פקידת קבלה בסוכנות להשכרת רכב. המקום נראה לי לא סימפטי במיוחד. גם אימא שלי הייתה נגד, בטענה שלא כדאי לעבוד בחברה פרטית.
בכל מקרה, כנראה שגם מצד המעסיק אני לא אעבוד שם, כי הוא אמר שיחזיר לי תשובה אחרי החג ולא חזר.
אחרי זה היה לי ראיון לעבודה של נציגת שירות במוקד. נדרתי שלא אחזור שוב לעבוד במוקד, אבל הבחורה בהתחלה הציעה לי עבודה פרונטלית וקבעה איתי ראיון ואז חזרה אליי ואמרה שהמשרה שהציעה לי מוקפאת בינתיים, אבל שאם כבר קבעתי ראיון, כדאי שאגיע להתרשם מהמקום. אז הסכמתי. עברתי את הראיון איתה, אחר כך עשיתי האזנות ואז עשיתי ראיון עם מנהל המוקד. הוא נראה לא מתלהב ממני והקשה בשאלות. הוא גם טען שהיה גם מנהל המוקד בחברה הקודמת בה עבדתי ושהוא יברר שם עליי.
להפתעתי למחרת התקשרו ואמרו שקיבלו אותי ושהקורס מתחיל מיד אחרי סוכות. התלבטתי רבות ולבסוף החלטתי שאני לא רוצה. מיציתי מוקדים.
באותו יום גם היה לי ראיון לתפקיד של רכזת גיוס בחברה גדולה. מדובר על חברה שמקדמת מוצרים מסוימים, שמוכרים בעמדות קד"ם ברחבי הארץ. כדי לא לטרטר את האנשים לראיון עבודה של רבע שעה בת"א, אז רכזת הגיוס צריכה לנסוע ברחבי הארץ פעמיים בשבוע לראיין אותם. בשאר השבוע העבודה היא במשרד בת"א, גם בקבלת קורות חיים ובהתעסקות עם גיוס וראיונות. זה היה נראה לי מגניב ומתאים לי. חשבתי על זה שאומנם יש פן מכירתי חזק בלהציע לאדם משרה, אבל זה עדיין לא כמו להציע לו שירותי אינטרנט למשל, אלא משהו שאני באמת מבינה ומאמינה בו ושיש מצב שאהיה טובה בעבודה הזו.
אחרי יום חזרו אליי, אמרו לי שעברתי את הראיון וזימנו אותי לראיון נוסף, עם מנכ"לית החברה, לאחרי סוכות.
באותו ערב א הגיע אליי. א עמד לנסוע לרוסיה, לכמעט שבועיים (מיום שלישי עד יום מוצ"ש). אנשים שחושבים שהוא עדיין חרדי, הציעו לו להצטרף אליהם, כדי לעזור עם איזו ישיבה והציעו לממן לו את הטיסות ואת הלינה והוא כמובן הסכים. הוא האריך לעצמו את השהות שם בעוד יום וחצי, עד שני בבוקר.
עם כל כמה שניסיתי שהאווירה תהיה טובה, שוב הגענו למצב של שיחת "יחסינו לאן". אמרתי ל-א שאני איכשהו מבינה למה הוא לא רוצה שנעבור לגור ביחד עד שאמצא עבודה קבועה, אבל אני לא מבינה למה מגיע לי שהוא מתנשף בחוסר סבלנות כשאני מדברת, לא מפנה זמן להיפגש איתי, לא מכיר לי את ההורים שלו ומדבר אליי לא יפה, ו-א הודה שנגמרה לו הסבלנות. אמרתי לו שהוא מחליש אותי ומרוקן אותי במקום לחזק אותי ולמלא אותי ושאני מרגישה שהוא איבד כבוד אליי וכבר לא מעריך אותי. א אמר לי לשאול את עצמי למה זה קרה. הוא גם אמר שהנסיעה הזו זו הזדמנות טובה כדי שניקח הפסקה וכל צד יחשוב מה הוא רוצה שיהיה הלאה. שאלתי אותו אם לא יכאב לו אם ניפרד והוא אמר שכן, אבל שזו תהיה גם הקלה, כי אני מזה מנדנדת לו. נעלבתי מאד.
יותר מאוחר התכרבלנו ביחד וצחקנו והיה נחמד, אבל הדברים הקשים שנאמרו המשיכו להדהד בינינו.
ביום שני השכם בבוקר א יצא ממני לעבודתו. חיבקתי אותו בחום ואיחלתי לו נסיעה טובה.
באותו יום היה לי ראיון קבלה להיות פקידת קבלה בקופת חולים. אימא שלי הכי התלהבה בעולם מזה, מכיוון שמדובר בעבודה ששייכת לסקטור ציבורי ולא פרטי. קצת הפריע לי שמשמרת זה רק שש שעות, אבל נאמר לי שבמשמרת בוקר צריך להגיע חצי שעה לפני פתיחת הסניף ובמשמרת ערב נשארים לפחות חצי שעה אחרי סגירת הסניף ושעובדים גם בימי שישי, אז זה איכשהו מסתדר עם השעות.
אני חשבתי שמדובר על נטו לקבל את החולים ולהסביר להם לאן לפנות. כל הניסיון שלי עם פקידות קבלה בקופות חולים היה לשאול אותן איפה החדר של דוקטור לוי ושהן יגידו את מספר החדר. מישהו אמר לי שיש מקרים שתור לא נקבע כמו שצריך ואז פקידת הקבלה צריכה לטפל בזה, אבל זה בהחלט היה לי נשמע לי כמו משהו שאתמודד איתו. מאד הפתיע אותי שבראיון נאמר לי שבמסגרת התפקיד צריך לעשות גם טלמרקטינג, ללקוחות קופת החולים, כדי להציע להם כל מני מסלולים באלפי שקלים ושצריך גם להציע את זה לחולים שמגיעים לביקור חולה ושיש גם עבודה של בק אופיס ובקיצור מלא דברים בנוסף למה שחשבתי. זה גרם לי להתלבט אם אני רוצה ובסוף החלטתי שאם יקבלו אותי - אנסה.
נאמר לי שאם עברתי את הראיון הראשוני - אזומן למרכז הערכה+מבחנים פסיכוטכניים אחרי סוכות. ולא חזרו אליי אחרי סוכות.
באותו יום גם היה לי ראיון להיות רכזת גיוס בחברה גדולה. התפקיד הוא בדיוק אותו תפקיד כמו לחברה שהתראיינתי אליה יום קודם, רק בלי נסיעות. העבודה היא 90% בטלפון. זה גרם לי קצת להתלבט, כי קצת מאסתי בטלפון.
בכל מקרה, נאמר לי שאם עברתי את הראיון הראשוני - אזומן לראיון המשך אחרי סוכות, ולא חזרו אליי אחרי סוכות.
באותו ערב נפגשתי עם צוצו חברתי בבית קפה וסיפרתי לה הכול על הראיונות ועל המצב המעפן עם א.
ביום שלישי היה לי ראיון להיות מזכירה. פעם ראשונה שדבר כזה קרה לי, שבאתי להתראיין לתפקיד אחד והציעו לי תפקיד אחר. ראו על המראיינת שהיא סופר מתרשמת ממני. היא חשבה שאני לא מתאימה להיות מזכירה, כי אין לי ניסיון אדמנסרטיבי, אבל מהדברים שסיפרתי לה על עצמי - התרשמה שאוכל להיות מעולה בניהול האתר שלהם. היא הלכה באותו רגע ודיברה עם המנכ"ל והציעה לי להתראיין באותו רגע, מול המנכ"ל לתפקיד הזה. לנהל אתר היה נשמע לי מעולה מבחינת להיות אחראית על תכנים, אבל קיוויתי שלא ידרשו ממני גם עזרה בעיצובו, כי בזה אני לא מבינה. המנכ"ל לא נראה הכי מתלהב ממני בעולם.
הוא אמר שיחזיר לי תשובה תוך שבוע-שבועיים. בינתיים לא הייתה שום תשובה.
באותו יום נפגשתי עם הפסיכולוגית שלי וסיפרתי לה על כל הראיונות של כל העבודות והיא אמרה שכדאי לי להתעקש ללכת הפעם רק על משהו שמתאים לי ולא על הדבר הראשון שיקבלו אותי אליו.
ביום רביעי היה ערב חג ואני נסעתי למושב באמצע המדבר, בערבה, לבקר את דודים שלי. גם ההורים שלי, האחיות שלי ועוד דודים ובני דודים שלי היו שם. היינו שם עד יום שישי ואז נסענו לירושלים.
במוצ"ש חזרתי למרכז. באותו ערב שאלתי את א בוואטספ אם הוא מתגעגע אליי והוא הודה שלא, בטענה שלא עבר אפילו שבוע מבלי שהתראינו ואני נעלבתי מאד.
ביום ראשון עשיתי יום כיף בתל אביב עם דורה חברתי. הלכנו לשכב על כיסא נוח בחוף, עם בקבוק בריזר, אחר כך טיילנו בדיזנגוף סנטר וישבנו לאכול שם ואחר כך נסענו לרמת גן, לראות את הסרט "לוסי" בקולנוע. מאד נהניתי. הייתי צריכה את זה.
ביום שני הברזתי מהראיון שקבעתי לתפקיד של יועצת השמה בחברת כוח אדם. פשוט לא היה לי כח לנסוע לעיר בה היה הראיון, כי זה טרטור מבחינת תחבורה ציבורית והבנתי שאין טעם להגיע לראיון, כי במילא לא אעמוד בלנסוע לשם כל יום במידה ואתקבל.
באותו יום הכה בי פתאום שעבר כבר שבוע מאז א נסע לרוסיה. במהלך השבוע הזה לא דיברנו בכלל בטלפון (סיכמנו מראש שלא נדבר בטלפון כי זה יקר אלא רק נתכתב בוואטספ), אבל פתאום הכה שגם כמעט לא התכתבנו בוואטספ. שאלתי את א בוואטספ אם עכשיו הוא כבר מתגעגע. ל-א לא היה נעים להודות בזה, אבל הוא הודה שלא. הוא גם התחיל לתקוף אותי על זה שאני מציקה לו ושוב העלה את זה שאני רוצה יחסים בוגרים של בחורה בוגרת, אבל לא מתנהלת כמו בוגרת בקשר לשוק העבודה.
ברגע שסיימנו את השיחה התחלתי לבכות. הרגשתי כל כך בודדה ואומללה. ופתאום קלטתי שגם אני בקושי מתגעגעת אליו. היחס של א אליי לאחרונה היה מחפיר: הייתי צריכה ללכת על ביצים כי הוא התפרץ עליי על כל שטות, הוא נאנח ביאוש בכל פעם שדיברתי, הוא איבד את האמון בי שאמצא עבודה, הוא התנהג אליי בחוסר סבלנות ובחוסר כבוד משווע. ושיחת הוואטספ הזאת הייתה הקש ששבר את גב הגמל. בו במקום החלטתי שברגע שהוא יחזור מחו"ל, שבוע לאחר מכן, אז אפרד ממנו. מן הסתם לא אעשה זאת בוואטספ. אני לא חושבת שראוי לסיים קשר של שנה גם בטלפון, אבל גם אם כן - זו בכלל לא הייתה אופציה.
הרגשתי ממש חרא בלבן ושאני חייבת פורקן וחייבת לבלות קצת, אז כתבתי סטטוס בפייסבוק שאני רוצה לצאת להשתכר יום למחרת ומי מתנדב להצטרף אליי. ב פנה אליי בצ'אט, התחלנו להתקשקש ולהתעדכן וקבענו שנלך ביחד לפאב יום למחרת. ב הוא מישהו שלא ראיתי כבר למעלה משנה. יש לנו היסטוריה ארוכה. שכבנו בעבר. עשינו גם שלישיה עם החברה שלו. היה הרבה בלגן. אתם מוזמנים לדפדף אחורה בארכיון ולקרוא. סחטתי ממנו הבטחה שהפעם לא יקרה בינינו שום דבר מיני והוא הבטיח.
ביום שלישי שוב הברזתי מראיון לתפקיד זהה לתפקיד שהייתי אמורה להתראיין יום קודם, מסיבה זהה לסיבה מיום קודם.
בערב התקלחתי, התגנדרתי, התאפרתי, פיזרתי לשם שינוי את השיער. ב בא לאסוף אותי ונסענו לפאב. בתפריט היה משהו שנקרא "מסלול" שזה אומר שאני יכולה לשלם 70 שקל ואז להזמין כמה כוסות שאני רוצה. אז הזמנתי שישה קוקטלים זהים, אחד אחרי השני והשתכרתי תחת.
היה נורא כיף. דיברנו. צחקנו המון. סיפרנו אחד לשני מה התחדש בחיינו בשנה האחרונה. עשה לי נורא טוב לשתות. עשה לי נורא טוב לבלות. הייתי נורא צריכה להשתחרר וליהנות. אחרי שישה קוקטלים - כבר בקושי יכולתי לעמוד. ב אחז בזרועי ושנינו נקרענו מצחוק.
אחר כך, במכונית, כשהוא הסיע אותי לבית שלי, אז שלחתי יד מלטפת לצווארו ואז לעורפו ואז הכנסתי את היד אל מתחת לחולצתו וליטפתי את גבו העליון. לא היה אכפת לי שאני עושה משהו לא בסדר. פשוט לא יכולתי לעצור את עצמי. והוא שלח יד מלטפת אל הירך שלי ואחרי שהחנה את המכונית מול הבניין שלי - התחלתי לנשק אותו בצוואר ואז התנשקנו על השפתיים.
הוא ניסה כמה פעמים להגיד לי שזה לא בסדר, הוא אמר שהבטיח לי משהו, אמרתי לו שהמגע שלו נעים לי ושיפר את ההבטחה. הזמנתי אותו לעלות. ב לא היה מסוגל לעמוד בפניי ובא איתי לדירה שלי. בדירה הוא שוב ניסה להגיד שזה לא בסדר ושהבטיח לי משהו, אבל סתמתי לו את הפה בנשיקה. הפשטנו זה את זה ונשכבנו על המיטה. המגע שלו היה כל כך נעים לי. כל כך התגעגעתי למגע של מישהו שיודע מה הוא עושה במיטה. כל כך התגעגעתי לגוף של מישהו צעיר וחסון ולא של מישהו מבוגר, שעיר ומתפרק. כל כך התגעגעתי לכך שאיבר מסוים בגופו גדול. כולי הצטמררתי מעונג. היה לי כל כך נעים. בכל זאת, מדובר בבחור היחיד עליי אדמות שהצליח להגמיר אותי בוודאות (הייתה פעם אחת בגיל 19, עם י שאני חושבת שגמרתי בה אבל לא בטוחה לגמרי, עוד פעם אחת בגיל 23.5, גם עם י, שנראה לי שגמרתי בה אבל לא בטוח ופעם אחת, עם ב, בגיל 25.5 שבה אני בטוחה מעבר לכל ספק שגמרתי בה. הוא עשה את זה בזמנו עם ויברטור ועם הלשון שלו והאצבעות שלו. החברה שלו שכבה לצידנו. קצת עצוב שהפעם היחידה שגמרתי הייתה בשלישיה).
כל העניין נגמר דיי מהר, כי ב היה אכול רגשות אשמה. אחרי סיבוב אחד של סקס והתכרבלות של דקות בודדות, הוא התלבש, ביקש ממני ללוות אותו לדלת, חיבק אותי בחום, נשק לי והלך.
ניסיתי לעכל את מה שקרה, בבת אחת רגשות אשמה הציפו אותי, אבל העייפות והאלכוהול הכריעו אותי ונרדמתי.
למחרת (יום רביעי), רגשות האשמה הכריעו אותי. אמרתי לעצמי שאני בוגדת מגעילה ושאיך יכולתי לעשות את זה ל-א. ניסיתי לנחם את עצמי בכך שבמילא החלטתי סופית ורשמית להיפרד ממנו ושהדבר היחיד שעצר אותי זו שהותו בחו"ל, אז מה זה משנה אם שכבתי עם גבר אחר, כמה ימים לפני הפרידה או כמה ימים אחרי הפרידה. בתוכי ידעתי שזה כן משנה והרגשתי נורא ואיום.
נסעתי לבית הוריי לירושלים, לכבוד החג שני. הייתי שם עד יום שישי ואז נסעתי עם הוריי ואחיותיי הקטנות התאומות למרכז, כי הם רצו לטייל בת"א. ניצלתי את ההזדמנות כדי לחזור כבר לדירה שלי.
כל שבת נחתי. במוצ"ש נפגשתי עם ידידי גוגי בפאב. גוגי הוא חלק מחיי, לפרקים, כבר תשע שנים. הוא אחד הגברים הבודדים שמעולם לא היה ביננו דבר בלבד ידידות טהורה.
היום, יום ראשון, היה לי את ראיון ההמשך עם המנכ"לית של החברה שמחפשים בה רכזת גיוס. הם יחזרו לי תשובה ביומיים הקרובה ואם התקבלתי - אוכל להתחיל לעבוד מיד.
היום גם היה לי ראיון בחברת כוח אדם, לתפקיד של בנקאית. כן כן. עובדת של הבנק ולא של כוח אדם מהיום הראשון. סיכמנו שאגיע למרכז הערכה+מבחנים פסיכו טכניים ביום רביעי הקרוב. אני מפחדת מהמבחנים הפסיכו-טכניים.
היום בערב ניהלתי שיחה סוערת עם א בוואטספ. הגענו למצב שגם בוואטספ אנחנו לא יכולים לדבר בלי לריב. שאלתי אותו למה הוא לא פונה אליי ימים שלמים והוא התעצבן ותקף אותי ואיכשהו הגענו לזה שהוא הודה שהוא כבר לא מכבד אותי וכבר לא מעריך אותי וכבר לא מכיל אותי. אני אמרתי שלא מגיע לי יחס כזה, הוא אמר שאני צריכה לחשוב מה עשיתי שהוביל ליחס כזה ואני אמרתי שזה לא משנה, כי אני לא צריכה להיות עם מישהו שמתייחס אליי ככה. ובסוף השיחה רגשות האשמה המטורפים שהיו לי לגבי מה שקרה עם ב, קצת פחתו. פתאום קלטתי שיש משוואה דיי פשוטה: א לא נתן לי כבוד והכלה וסבלנות אז אני בתגובה לא נתתי לו נאמנות.
מחר, יום שני, יש לי ראיון עבודה לתפקיד של מחלקת סיכון בחברה גדולה ובערב אפגש עם חברתי צוצו או עם חברתי דורה.
וביום שלישי, אחרי הפגישה השבועית עם הפסיכולוגית, אני אפגש עם א בבית שלי ואפרד ממנו.
ו-א שוב יטען שהיחסים בינינו היו נהדרים עד לפני כמה חודשים, אבל שאני סתם התעקשתי לבוא בטענות ודרישות. ואני אגיד שהיחסים לא היו נהדרים, כי אני לא יכולתי לקבל את זה שאני לא מכירה את ההורים שלו, לא מכירה את הילדים שלו ושהוא נפגש איתי רק פעם בשבוע ושזה יחס שמתאים לילדים בני 16 או לפילגש. ו-א יגיד שזה יחס בסדר גמור ושלא צריך להאיץ בדברים, אלא שהם יקרו לבד.
הוא יגיד שזה שאני התחלתי לבוא בדרישות - גרם גם לו להבין שמותר לו לבוא בדרישות ולהבין שזה לא בסדר שאני לא מצליחה להחזיק שום מקום עבודה.
הוא גם יגיד שהוא לא מבין מה בוער לי להכיר את ילדיו, הרי הם במילא לא יקבלו אותי והמקסימום של יחסים קרובים בינינו יהיה אם הם יגידו לי יפה שלום.
הוא גם יגיד שהוא ולא מבין מה בוער לי להכיר את הוריו. תמיד טען שהם לא רוצים להכיר אותי כי הם לא רוצים לשקר למושקי. עכשיו שהוא ומושקי גרושים, הוא טוען שעדיין לא כדאי שיכירו אותי, כי ישוו אותי בהכול למושקי ואני מצידי אגיד שאני לא מבינה במה אני פחות טובה ממושקי והרי ממושקי הוא התגרש ולכן הוריו צריכים להיות שמושקי לא הייתה טובה בשבילו.
אני אגיד ל-א שהוא מתייחס אליי בחוסר כבוד ושמגיע לי יחס יותר טוב. ו-א יגיד שבמקום רק לחשוב עד כמה הוא מניאק - כדאי שאחשוב מה מהצד שלי גרם לו להתחיל להתייחס אליי בחוסר כבוד.
בפעם האחרונה ש-א היה אצלי הוא שאל מה אני צריכה ואני אמרתי שאני צריכה שיקדיש לי יותר זמן ואני שאלתי מה הוא צריך והוא אמר שהוא צריך שאני אהיה פחות נודניקית, אז בטח עכשיו שוב נדבר על זה.
ואני חושבת שמה שיכריע את הכף זה שאשאל את א למה בעצם אני צריכה להישאר איתו. מעניין מה תהיה תשובתו.
בפעם האחרונה ששאלתי אותו למה אנחנו צריכים להיות ביחד - הוא אמר:"כי לא איבדתי לגמרי תקווה שתמצאי מקום עבודה שמתאים לך". ואני אמרתי לו שזו סיבה למה לא להיפרד ולא סיבה למה אנחנו צריכים להיות ביחד.
אני מתלבטת אם לספר לו על מה שקרה עם ב, מה שבטח גם יוביל לדיון ארוך.
וככה נטחן ונטחן את היחסים במשך שעות. אבל הפעם אני לא מתכוונת להשאיר אותי בגדר עוד שיחת "יחסינו לאן" אלא מתכוונת בהחלט להיפרד.
הולך להיות לי אחר כך נורא קשה, אבל אני אתגבר. אני אוהבת אותו, אבל יודעת שפרידה זה הדבר הנכון. הדבר ההכרחי. עם הזמן הכאב ידהה ויחד איתו תדהה גם האהבה.
זמנים טובים לכל.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
