 כינוי:
בת: 38
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2015
ענייני האוטיזם מתקדמים
היי,
מי שקרא פה בחודשיים האחרונים - יודע שפניתי לעובדת סוציאלית של גבעתיים, הראיתי לה את האבחון שעשיתי בשנה שעברה וביקשתי ממנה עזרה. העובדת הסוציאלית הציעה שאקבל סומכת, כלומר מישהי שתגיע בערך פעם בחודש ותבדוק שלא הצתי את הבית, העובדת הסוציאלית הציעה שאתחיל ללכת לסדנא לכישורי חיים חברתיים שמיועדת לאנשים על הספקטרום והעובדת הסוציאלית גם הציעה את בית אקשטיין.
הסדנא מתקיימת פעם בשבוע, כל פעם לשעה וחצי, וכבר היו ארבעה מפגשים. הסדנא מורכבת מעשרה חבר'ה, כולל אני, שלמרבה הפלא אין להם קרניים. אם מישהו היה נכנס מבחוץ - לעולם לא היה מנחש שאנחנו אוטיסטים. הסדנא תסתיים ב7.8, שזה יום לפני היומולדת שלי, מה שמאד סמלי, כמו שזה יצא סמלי שסיימתי טיפול פסיכולוגי ב30.12. ממש שנה חדשה, התחלות חדשות.
את הסדנא מעבירה מישהי עם תואר שני בעבודה סוציאלית, שאומנם קצת מפוזרת, אבל ממש חמודה ומקצועית ומסייעת לה פסיכולוגית, שהיא לגמרי במקרה זאת שעשתה לי את האבחון, ואומנם התנצלתי בפניה על זה שכשהגיעו תוצאות האבחון - התנהגתי אליה כמו בהמה, אבל עדיין לא סלחתי לה על איך שהתייחסה אליי כשאבחנה אותי.
הסדנא מונה שלושים מפגשים: עשרת המפגשים הראשונים נועדו ללמוד על רגשות, עשרת המפגשים שאחרי זה נועדו ללמוד על אינטרקציה בין שני אנשים ועשרת המפגשים האחרונים נועדו ללמוד על אינטרקציה בקבוצה. אני חושבת שאני דיי יודעת מה אני מרגישה, ולכן מה שאנחנו לומדים כרגע לא הכי מועיל לי בעולם, אבל בטח לא מזיק. אני מחכה בקוצר רוח לעשרת המפגשים האחרונים, כי אינטרקציה בקבוצה זה באמת משהו שיותר קשה לי.
לפני שבועיים חילקו אותנו לשתי קבוצות של חמישה בקבוצה ואמרו לנו שאנחנו צריכים להפגש פעם נוספת בשבוע, מתי שבא לנו ואיפה שבא לנו, כדי לתרגל מה שלימדו אותנו ולבצע משימה. הפגישה הראשונה הייתה בדירה שלי והפגישה השניה הייתה לפני כמה ימים בקניון.
אגב, הפריע לי בהתחלה בקבוצה שאני הכי זקנה, אבל מישהו שלא הסכים לחשוף את גילו בהתחלה, סיפר לי כעת שהוא בן כמעט 31. הוא איתי בקבוצה המצומצמת. אגב, בקבוצה המצומצמת יש גם מישהי בת 20 ומישהו בן 21, אז לפגישות בדירה שלי ובקניון הם הגיעו מהבסיס, במדים. אשכרה יש לי חברים חיילים. אבל אולי זה לא צריך להפריע לי.
זה כמו שיש לי אחיות תאומות בנות 20. כשאני הייתי בת 10 והם היו בנות 3, אז הפער היה באמת עצום, אבל עכשיו הן אפילו יכולות לצאת עם מישהו בגילי. כשאני הייתי בת 20 וחצי אז התחלתי לצאת עם בובי, שהיה בן 29, והיינו ביחד שלוש שנים.
גם האחים הגדולים שלי, שבני כמעט 36 וכמעט 33, כבר לא כאלה ענקיים. כבר שנים אני יוצאת עם אנשים בגילם, גרה עם מישהו בגילם (אף פחוס בן 34) ומסתובבת עם אנשים בגילם.אגב, בובי בדיוק בגיל של אחי. הם נולדו באותו שבוע ובאותה שנה.
בכל מקרה, במפגש המצומצם האחרון נפגשנו בקניון. היה ממש נחמד. ישבנו ואכלנו המבורגר ודיברנו וצחקנו ולרגע שכחתי שאנחנו נפגשים במסגרת סדנא ולא במסגרת חברתית נטו. הבחור שרבתי איתו במפגש האחרון לא היה, והאווירה הייתה נינוחה. לגמרי שכחתי שאני יושבת עם אנשים על הספקטרום: הם היו מצחיקים וחביבים וחכמים והיה לי כיף.
כשסיימנו לאכול, אז פתאום קלטתי שהחייל לא יודע שצריך להזמין חשבון והבחור היותר מבוגר, לא יודע שצריך להשאיר טיפ. ואחר כך הם ממש נלחצו מאיך ייסעו ברכבת. ואז נזכרתי שזה בדיוק הקטע עם אספרגר: הפער. באבחון הסבירו לי שיש אנשים עם דוקטורט אפילו, שלא מסוגלים לנסוע באוטובוס לבד, כי הם על הספקטרום, ולכן יש פער בין היכולת הקוגנטיבית הגבוהה שלהם וליכולות הגבוהות שלהם בתחומים מסויימים, לעומת הקשיים שלהם בדברים טיריוויאלים יחסית. זה הזכיר לי שאני אקדמאית, מחזיקה דירה, יש לי חברים, היו לי בני זוג, אני מתפקדת כאחד האדם, אבל כשהיו שערות בחור ניקוז של האמבטיה, הרמתי אותם וזרקתי לחור ניקוז של הדוש, מבלי לחשוב שזו אותה צנרת.
ועכשיו בוא נעבור לדבר על בית אקשטיין: בית אקשטיין זה ארגון שעוזר לאנשים שיש להם קשיים בשוק העבודה. הוא עוזר לא רק לאנשים על הספקטרום, אלא גם לפגועי ראש, לקויי למידה ואפילו לאנשים רגילים מעל גיל 40, כי בגיל הזה יותר קשה למצוא עבודה.
העובדת הסוציאלית שלחה את האבחון שלי ליחידה לאדם עם אוטיזם, בתוספת חוות דעת והם אלה ששלחו את הטפסים לבית אקשטיין. בית אקשטיין יזמנו אותי לאבחון תעסוקתי מעמיק, אחרי זה ימצאו לי עבודה שתתאים לי כמו כפפה ליד, יגרמו לזה שאתקבל לשם וילוו אותי גם בעבודה עצמה. אבל מכיוון שפונים אליהם כל כך הרבה אנשים, זה לוקח זמן.
בשבוע שעבר, כשחיכיתי בתור לביטוח לאומי כדי להגיש את הטפסים שנועדו לכך שאני רוצה לנסות לקבל אחוזי נכות ולפיכך קצבה, אז לגמרי במקרה בזמן שחיכיתי בתור, התקשרה אליי העובדת הסוציאלית של גבעתיים ואמרה שבבית אקשטיין מזמינים אותי ב28.1 לשיחה. אומנם זו רק שיחה, ועדיין לא האבחון התעסוקתי, ואומנם תיפתח שם סדנא שנועדה ללמד איך להחזיק מקום עבודה רק בחודש מרץ, אבל עדיין שמחתי מאד שדברים מתקדמים.
ואז לפני כמה ימים קרה צירוף מקרים גדול עוד יותר: קיבלתי מכתב מביטוח לאומי שהם מזמנים אותי לועידה רפואית ב28.1, שזה לגמרי במקרה אותו יום שמזמנים אותי לבית אקשטיין. זה ב13:00 וזה ב16:00. בהתחלה שמחתי מאד, כי קלטתי שאימא צריכה לבוא איתי לשתי המקומות וכך היא לא תצטרך להגיע מירושלים למרכז פעמיים, גם שמחתי שביטוח לאומי שלחו לי זימון לועדה, שבוע בלבד אחרי שהגשתי להם מסמכים ושהועידה כל כך קרובה. אבל משהו שאחרי זה קלטתי שיכול להיות שלעשות את כל זה ביום אחד, יהיה לי קשה מדי נפשית.
יש הבדל כל כך מהותי בצורה בה אני מתכוונת להתנהג בשני המקומות האלה, כשאני מציגה את עצמי, למרות שבשתי המקומות אספר את האמת, אבל לאמת יש פנים רבות.
ביקשתי מאימא שלא תתערב לי, לא תקטע אותי ולא תסתור אותי, כשאני מדברת בבית אקשטיין. אני לא רוצה שהם ישלחו אותי להדביק מדבקות על בקבוקים במפעל למפגרים, אלא שימצאו לי עבודה לי שהולמת את הכישורים שלי ולכן אני מתכוונת לספר להם על נקודות החוזק שלי. אני מבינה שזה לא ראיון עבודה רגיל, ולכן בניגוד לראיון עבודה רגיל, בו אני מציגה רק יתרונות ולא קשיים, אז שם אדבר גם על הקשיים שלי בעבודה, כי אני רוצה שימצאו לי באמת מקום שמתאים לי ולא מקום שאחזיק בו חודש, אבל עדיין חשוב לי שהם יראו כמה אני אינטלגנטית וחרוצה ושיש לי יכולות גבוהות, כדי שהם ימצאו לי באמת מקום עבודה הולם.
לעומת זאת, בביטוח לאומי, אני מתכוונת לשבת בשקט, להסתכל על הרצפה ולענות רק כשפונים אליי ושואלים אותי שאלה ישירה. אני אתן לאימא לדבר, כדי שאראה כמה שפחות עצמאית. זה לא לעשות הצגות, כי אימא תגיד להם רק את האמת, אבל היא תספר להם את האמת רק על הקשיים שלי. זה לא המקום להתגאות בהישגיי.
ובקשר לכך שהעובדת הסוציאלית של גבעתיים אמרה שתנסה להשיג לי סומכת: בינתיים לא שמעתי ממנה בקשר לזה, אבל זה לא בוער לי בכלל.
אז זהו. מצד אחד, אני שמחה שדברים מתקדמים ותופסים צורה, אבל מצד שני, קשה לי. אני מזכירה לעצמי שכל הדברים האלה נועדו רק כדי לעזור לי.
מה עוד קורה איתי?
התחיל לעבוד איתי בסקרים בחור בגילי, שהוא גם לגמרי במקרה שכן שלי ויש לו תואר ראשון בפסיכולוגיה (הוא גם התחיל תואר שני בפסיכולוגיה, אבל עזב באמצע). הוא ממש חמוד ונוצר ביננו חיבור טוב. האמת גם שאני נמשכת אליו ואל עיניו הירוקות היפות. הוא מצחיק וחכם וממש נעים לי בחברתו. כשגילינו שאנחנו לגמרי במקרה שכנים, אז החלטנו שנלך ביחד לעבודה ברגל. הלכנו ביחד אתמול. והיה לי ממש כיף.
הוא גם אמר לי שאני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, על כך שאני אקדמאית ועובדת בסקרים ושאני לא צריכה לתת לאף אחד לגרום לי להרגיש רע בקשר לזה. המצב בשוק העבודה לא מזהיר. צריך להתפרנס ולעבוד במה שיש ואין בזה שום בושה. או כמו שאני תמיד אומרת: הצבע של הכסף הוא אותו צבע בכל עבודה.
מה שכן, סקרים לא נועדו למשרה מלאה. אני עובדת כל יום שמונה שעות. וכבר יוצא לי המוח מהאוזניים, אבל אין לי ברירה. אני בחובות של בסביבות ה40,000. אני גם ממשיכה לעבוד באתר "מפה לאוזן" ומחפשת משהו שאוכל לעבוד בו ביום הבחירות עצמו, כי בדרך כלל משלמים הרבה, על עבודה של יום אחד. אני גם חושבת על למצוא עבודה לסופי שבוע, אבל מתלבטת אם לחפש בירושלים או במרכז, כי הרי אני לפעמים נוסעת לירושלים בסופי שבוע ולפעמים נשארת במרכז.
בנוגע לבית משפט: לפני חודשיים וחצי הגעתי לראיון עבודה למשרה של קלדנית, שבו בדקו כמה מילים אני מקלידה בדקה. הם דורשים 70 ואני הקלדתי 64, אז האישה העבירה אותי. היא אמרה שעליי לחכות למכרז ואז שיזמנו אותי למבחנים פסיכו-טכניים, שאם אעבור אותם אז אוכל להתחיל לעבוד שם בתפקיד הזה. חיכיתי חודשיים שלמים למכרז ואז כשהוא סופסוף נפתח, מיהרתי למלא את פרטיי דרך האינטרנט (המכרז זה בסך הכול למלא פרטים דרך האתר של נציבות המדינה). המכרז נמשך שבוע ומאז שהוא הסתיים עברו עוד בערך שבועיים. התקשרתי לזאת שעשתה לי את הראיון ושאלתי מה קורה והיא אמרה שזה יכול לקחת זמן עד שיזמנו אותי למבחנים הפסיכו-טכניים, אז אני ממשיכה לחכות.
ובנוגע ל-א: אני כבר לא חושבת עליו בכלל ולא מתגעגעת אליו. יש מצב שהפסקתי לאהוב אותו, או לפחות הספקתי להיות מאוהבת בו, למרות שאני עדיין אוהבת אותו כאדם ותמיד אוהב. אני כבר לא רוצה לחזור אליו. בעצם, אני כן, אבל רק כי אני לא רוצה להיות לבד. אני כבר לא חושבת שאנחנו מתאימים או שהוא האדם שיגרום לי לאושר. לא התראינו כבר שלושה שבועות, מאז היה אצלי בפעם האחרונה ולא דיברנו וגם לא הסתמסנו כבר כמעט שבועיים. פתאום קלטתי שאני אפילו לא מתפתה לפנות אליו. זה טוב.
וזה בעצם, כל מה שהיה לי להגיד (לכתוב).
סופשבוע נעים וכל מני דברים נחמדים לכל הקוראים.
שלכם,
נונה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
