היי,

ביום רביעי בערב א בא לישון אצלי. נורא התגעגענו זה לזו, כי לא התראינו שבוע. התחבקנו בחוזקה ובקושי היינו מסוגלים להרפות זה מזה. א הוא האדם הטוב ביותר שהכרתי מעודי וטוב לי במחיצתו ברמות שלא יתוארו. הוא חכם, מתוק ומצחיק ואני רק הולכת ונקשרת אליו מיום ליום. אני חושבת שהוא בנאדם מדהים ומקסים.

אחר כך הלכנו לסופר, לקנות מוצרים. בחדר המדרגות החלקתי, נפלתי והתגלגלתי במדרגות קומה שלמה. חטפתי כאב עז בזרוע ימין עד שבקושי יכולתי להרים אותה אחר כך, כאב חזק בצד ימין של הגב וסימן כחול-סגול בצד ימין של הטוסיק. א דאג לי במסירות ודאג לשלומי ללא הפסק. אגב, נזכרתי פתאום בשרירן האקס שלי ופתאום הכתה בי הידיעה שאם הייתי נופלת בתקופה שהייתי עם השרירן - הוא בטוח היה שופט אותי וגורם לי להרגיש שאני לא בסדר. א לעולם לא יעשה דבר כזה. בכל רובד אפשרי, הוא תמיד מכיל אותי ומכבד אותי ולעולם לא שופט אותי או מסתכל עליי בעין עקומה.

בסופר א שילם על כל הקניה 150 שקל (!!!). אני תמיד מקניטה אותו שאני הספונסרית שלו ולכן כשהוא מגיע לישון אצלי פעם בשבוע - הוא קונה לי אוכל לכל השבוע ואני בהחלט מעריכה את זה.

חזרנו הביתה, התקלחנו ביחד, עשינו סקס מעולה, הכנו ביחד ארוחת ערב, אכלנו, ראינו "אקס פקטור" מחובקים, ישבנו קצת על המחשב ושוב חזרנו למיטה, שוב התעלסנו בלהט (לא הפסקנו ללטף את הגופות שלנו, שלא הפסיקו להזיע) ואז התכרבלנו ביחד שעות על גבי שעות ודיברנו על כל נושא שבעולם וצחקנו והיה לי נעים בצורה בלתי רגילה.

על האבחון של הפרעת הקשב והריכוז ההורים שלי שילמו "רק" 500 שקל על הפגישה המדוברת וישלמו 140 שקל לפגישה על עוד בערך ארבע פגישות. לעומת זאת, על האבחון של הלקות הלמידה הם שילמו 2900 שקל וזה כולל את הפגישה שהייתה ביום חמישי האחרון של ההורים שלי אצל פסיכולוגית, עוד פגישה שהם יפגשו איתה בלעדיי (בהתחלה לקחתי את זה קשה כי אמרתי מה עם החיסיון הרפואי, אבל אחר כך גיליתי שזה נועד רק כדי לשאול שאלות על הילדות המוקדמת שלי שאני לא יכולה לזכור), שתי פגישות שאפגש עם הפסיכולוגית בלעדיהם, פגישות משולבות ביני לפסיכולוגית ולהורים, התייעצות של הפסיכולוגית עם הפסיכיאטר ופגישה משולבת של כולנו. משהו כזה.

בזמן שהיינו בבית חולים א קנה חלב, טאטא את הרצפה, סידר לי את החדר, התקלח והתארגן. איזה מתוק! מאד הערכתי את זה שהוא הסכים להיפגש איתם, למרות שסיפרתי לו מה שהם אמרו עליו כשסיפרתי להם עליו לפני שבוע וגם הערכתי את זה שהוא חיכה לנו שעות ובינתיים ניקה. כפרעליו! הוא פשוט נשמה טהורה. מתוק שלי!

אחרי שסיימנו עם הבית חולים - נסענו לדירה. ההורים שלי יצאו, לפי דעתי, ממש לא מנומסים עם א. מיד כשנכנסו ואחרי שאמרו לו שלום אז אבא שלי הלך לדלת השבורה של החדר שלי לטפל בה ואימא שלי הלכה למחשב בחדר של אף פחוס לטפל באיזה חופשה שלהם והם תיקשרו בצרחות משני צדי הבית והיה לי נורא לא נעים, אז ביקשתי מהם שיחדלו ממעשיהם וישבו עם א בסלון כי הוא חיכה להם שעות וזה לא מנומס. אחרי כמה הפצרות, הם נענו לבקשתי.

אז א ואני בינתיים אכלנו סנדוויצ'ים והכנו להורים שלי ארוחת צהריים (אני טיגנתי צ'יפס והמבורגר קפואים במחבת, א הכין להם סלט) וערכנו את השולחן. ההורים שלי ישבו ואכלו. ואז הרוחות נרגעו ונהייתה אווירה יותר טובה ופחות מתוחה.

א ירד עם אבא שלי לקשור את הדלת לגג של הרכב ואני ואימא בינתיים ניקינו את המטבח ואז נסענו ארבעתנו ביחד לזגג. מאד הערכתי את העזרה של א. בדרך ההורים שלי שאלו קצת את א על ההורים שלו והאווירה, כאמור, הייתה הרבה יותר טובה. כשהגענו לזגג, אז א עזר לאבא שלי לפתוח את הקשרים ולהוריד את הדלת מהגג. הזגג הרכיב זכוכית חדשה לדלת ואז חזרנו ארבעתנו לדירה ו-א עזר לאבא שלי להרכיב את הדלת. 

אחר כך הסענו את א לעבודה (כבר היה 17.30 והמוקד נסגר ב18:00 אז מן הסתם א לא הספיק לעבוד. הוא רק לקח את ההסעה מהעבודה לביתו באשדוד) ואני נסעתי עם הוריי לירושלים.

אחר כך דיברנו קצת על א. ההורים שלי עדיין לא שקטים, אבל מרגישים הרבה יותר טוב לגביו. עצם זה שהוא חיכה לנו בדירה, למרות שידע מה שחשבו עליו, הראה על רצינות מצידו והם הסכימו איתי בנושא. גם הם לא יכלו לפספס עד כמה הוא בחור טוב. הבנאדם פשוט נשמה טהורה ומתייחס אליי מאד יפה וההורים שלי לא יכולים להתכחש לזה.

אחרי זה העברנו נושא וההורים שלי הציעו לי לנסות להשיג קצבה מביטוח לאומי, בגלל הלקות שלי. סירבתי, בטענה שאני חוששת שזה יהיה כתם עליי ויסגור בפניי דלתות. סיכמנו את הנושא בכך שאברר על זה, כי כולנו לא מודעים עד הסוף להשלכות.

כשהגענו לשכונה שלי - הצעתי שבמקום שניכנס הביתה, נמשיך לנסוע בשכונה לרופא המשפחה שלי, כדי שירשום לי את הקונצרטה. ההורי שלי הסכימו איתי. בכל מקרה, היה טוב שאלך למרפאה כי היה לי משהו בכף רגל שגרם לי לכאבים עזים ולא להיות מסוגלת לדרוך על כף הרגל (אגב, זו כף רגל שמאל שכואבת והכאבים מהנפילה הם בצד ימין, כך שאני ממש מאוזנת מבחינת כאב).

נונה.

היי,

לפני כמה שנים, כשבובי ואני היינו ביחד ואני עברתי לגור ברמת גן ובובי נשאר לגור בירושלים ואני הייתי מבקרת בירושלים בסופי שבוע - אז בובי הודיע לי שהוא לא מתכוון להיפגש איתי בימי חמישי בערב. הסיבה לכך הייתה שבימי שישי הוא היה צריך לקום מוקדם כדי ללוות את אבא שלו לבית חולים, לטיפול קבוע שהתקיים בימי שישי.

בובי, שהיה ישן עד הצהריים בכל שאר ימות השבוע, היה קם בימי שישי ב6:15 ויוצא עם אבא שלו בהסעה שהייתה מגיעה ב6.30. הם היו מגיעים לבית חולים, יושבים שם במסדרון עד 8.30 ואז ב8.30 אבא של בובי היה מתחיל טיפול, בובי היה מברר שהכול בסדר ואז היה הולך לחברו דץ, שהיה גר במקרה שתי דקות הליכה מבית החולים. אצל דץ בובי היה אוכל ומבלה ואז בצהריים חוזר לבית חולים ודץ היה מסיע את בובי ואביו לביתם ואז בובי היה הולך לישון שנת צהריים. תסכימו איתי שלא היה מדובר על משהו מעייף כמו יבוש ביצות.

אגב, בובי ואביו היו יכולים לצאת מהבית הרבה יותר מאוחר, אם בובי היה מוכן לקחת מונית. לא היה להם רכב ולאבא שלו היה קשה לנסוע באוטובוס אבל היות שבובי לא הוציא אפילו שקל אחד על נסיעות, כי נסע לכל מקום באופניים, אז אני לא חושבת שהיה מגיע סוף העולם אם היה מוציא לפעמים 30 שקלים על מונית לבית חולים.

ואני נעלבתי. אפילו אם הייתי גרה בירושלים והיינו יכולים להיפגש בכל יום אחר - זה מעליב שהחבר שלי לא רוצה להיפגש בגלל סיבה כל כך טיפשית, אבל עשרת מונים מעליב יותר שגרתי בעיר אחרת ויכולנו להיפגש רק בסופי שבוע. אגב, בובי גם לא היה נפגש איתי בימי שישי בערב, כי הוד מעלתו אוהב להיות עם עצמו בשישי בערב ולראות סרט במחשב בביתו לבד וגם לא בשבת כי בובי היה צריך לקחת את אבא שלו לבית כנסת וגם לא במוצ"ש כי היה משחק כדורגל. בסיכומו של עניין, הייתי חוזרת מחמישי בצהריים עד ראשון בצהריים ובובי היה טורח לבוא להיפגש איתי רק במוצ"ש ב23 בלילה.

ואת כל הסיפור הזה אני מספרת כדי להגיע למשהו שאבא שלי אמר לי. בזמנו, כשסיפרתי לאבא שלי שבובי לא רוצה להיפגש איתי בימי חמישי בערב בגלל הסיבה שמפורטת בפסקה השניה בפוסט הזה, אז אבא שלי הזכיר לי שהוא (כלומר אבא שלי) שנים על גבי שנים היה קם כל יום בחמש בבוקר, הולך לטפל בזקנים מחמש וחצי בבוקר עד שבע בבוקר, חוזר הביתה, מעיר אותנו (כלומר את ילדיו), מכין לנו סנדוויצ'ים לבית ספר, מסיע אותנו לבית ספר ואז הולך לעבוד באוניברסיטה מ8:00 עד 16:00. ככה כל יום במשך שנים. אני זוכרת את זה. לעתים קרובות היה עובד עם מבוגרים גם בערבים. כי ההכנסה מהאוניברסיטה לא הספיקה ואבא היה צריך לפרנס את ילדיו.

ואבא שלי אמר שכשלאדם יש הרבה מחויבויות - הוא לא מרגיש כשמטילים עליו מחויבות נוספת, כי הוא רגיל להיות עמוס, אבל אדם שלא עושה כלום - אם מטילים עליו משימה או מטלה אחת - זה כבד עליו. והוסיף שהוא חושב שזה המצב במקרה של בובי.

וראיתי את זה לאחרונה גם עם אף פחוס. לפני שלושה חודשים וחצי פיטרו אותו מעבודתו ובמשך מרבית הזמן הזה הוא רק נח ובקושי חיפש עבודה חדשה. לפני כמה שבועות, כשנפלה ההחלטה לנסוע לתאילנד עם חבר - אף פחוס התקשה מאד לעשות את הסידורים לקראת הנסיעה. כל מטלה, כל התרוצצות, כל מחויבות, הכבידה עליו לאחר שהתרגל לגרבץ כל היום. אפילו לתקשר איתי היה קשה לו באותה תקופה.

ועכשיו אני מרגישה את זה על עצמי. לפני שלושה שבועות וחצי התפטרתי. מלבד פעמיים בשבוע ללימודים ופעם בשבוע לשעה לפסיכולוגית ופגישות עם חברים - אז כמעט לא יצאתי מהבית בתקופה הזו. העברתי את הזמן, כפי שכתבתי לאחרונה שוב ושוב בבלוג, תחת הפוך.

ולפני יומיים, כשהחלטתי להתאפס על עצמי ולדאוג לכל הסידורים שלי ולהתחיל לחפש עבודה, גיליתי עד כמה מעיק עליי אפילו ללכת לסופר לקנות חלב. בעצם זה עוד היה בסדר, אבל שברתי את המתלה של הכביסה בטעות ולקח לי כוחות נפשיים להחליף מהפיג'מה עם הדובונים לטרנינג וקפוצ'ון וללכת שלוש דקות ברגל לכל צד, כדי לקנות מתלה חדש. אזרתי את הכוחות האלה ועשיתי את זה והייתי גאה בעצמי.

גם לטאטא את הרצפה, או לשאול בבית הקפה שסמוך לביתי אם הם מחפשים עובדים או ללכת לחנות שממנה קניתי פלאפון חדש כדי שיסדרו לי הגדרות של אינטרנט, למרות שגם החנות הזו נמצאת שלוש דקות הליכה מביתי - קשה לי. התרגלתי לשרוץ במיטה כל היום.

ואין ברירה. אני חייבת להתאפס על עצמי. כל המטלות הקטנות של תחזוק הבית: לעשות כביסה, לטאטא את הרצפה, לשטוף כלים, להחליף מצעים, לקנות לחם, גבינה, ירקות וחלב. כל המטלות, הקטנות והגדולות, להגשה ללימודים. לא לחכות לרגע האחרון כדי לקנות ציפרלקס או גלולות. ולחפש עבודה. קדימה לחפש עבודה. זה יהיה רע מאד אם לא אתחיל לעבוד עד היום הראשון של ינואר, כי אז גם בפברואר לא תיכנס לי משכורת נורמלית. אני יכולה לעבוד רק במשרה חלקית, בגלל הלימודים, אז חצי חודש על משרה חלקית זה בכלל משכורת שלא תספיק לכלום.

לזוז! קדימה, נונה! לזוז!

שלכם,

נונה.

היי,

בפוסט הקודם, שפרסמתי אתמול, כתבתי על כך שאני מובטלת כבר שלושה שבועות ומתעצלת לחפש עבודה וגם מתעצלת לעשות סידורים חשובים כגון לקחת את המסך של המחשב שלי לתיקון, לסדר את ההגדרות בפלאפון כדי שיהיה לי אינטרנט ומצלמה, לברר על זכוכית חדשה או דלת חדשה, כי שברתי את הזכוכית שממנה הייתה מורכבת הדלת של חדר השינה שלי, לקנות ציפרלקס (כדורים נגד דיכאון) ופמינט (גלולות נגד הריון).

ואחרי כתיבת הפוסט הבנתי עד כמה קריטי שאזיז כבר את התחת שלי, אז ביררתי את הכתובת המדויקת של המעבדה שאליה הייתי צריכה לשלוח את המסך לתיקון וגיליתי שהיא יותר קרובה לבית שלי ממה שחשבתי. התקשרתי לחברת "דן" כדי לברר על אוטובוס, כי חששתי שהמסך יהיה כבד לי ופעם ראשונה שנציג של "דן" אמר לי:"לכי ברגל" כי מסתבר שזה פחות מתחנה אחת באוטובוס. צוצו חברתי החמודה התנדבה לקחת אותי, כי חששה שאפיל בדרך את המסך ואשבור אותו ואחר כך הלכנו לבית קפה.

מסתבר שזה באמת חצי דקה נסיעה למעבדה. יכולתי גם לעשות את זה ברגל. כשהמסך יחזור מתיקון - אני אחזיר אותו ברגל ולא אסנג'ר שוב את צוצו. נדהמתי מכמה שזה היה פשוט: יצאתי מהבית עם המסך, צוצו אספה אותי עם הרכב שלה, נסענו חצי דקה, שמתי שם את המסך, גיליתי שזה באמת נכון שיש לי אחריות אז התיקון יהיה בחינם וחזרתי לרכב של צוצו. כל הסיפור לקח שתי דקות ונדהמתי מכך שאני מורחת את זה כבר חודש וחצי.

משם נסענו לבית קפה, שממוקם בתוך קניון. התקשרתי לרופא המשפחה שלי וביקשתי מהמזכירה שלו שהרופא יחדש לי את הציפרלקס. הוא עשה את זה מיד. נכנסנו לסופר פארם שבקניון, שלמזלי עובד עם הכללית, הרוקחת ראתה את המרשם במחשב ומיד קיבלתי את הציפרלקס. ניצלתי את ההזדמנות כדי לקנות גם גלולות, כי גם הם בדיוק נגמרו לי. נדהמתי מכמה זה היה פשוט ונורא כעסתי על עצמי על כך שהייתי כזו לא אחראית עד שנתקעתי בלי ציפרלקס בסופשבוע ולא לקחתי שישי-שבת, כי לא היה לי. זה כדור נגד דיכאון שמשפיע על המוח ונראה לי שיכולות להיות השלכות על לדלג על יומיים. אני חייבת לטפל בעניינים שלי יותר.

עכשיו כל מה שנשאר לי זה לסדר את ההגדרות בפלאפון (החנות שממנה קניתי את הפלאפון נמצאת במרחק שלוש דקות הליכה ממני. מחר, כשאלך לפסיכולוגית, אנצל את ההזדמנות כדי לקפוץ לחנות, כי היא ממוקמת בדיוק ליד תחנת האוטובוס שממנה אני לוקחת אוטובוס לפסיכולוגית) ולטפל בעניין של הדלת (זה אני חושבת איעזר בהורים שלי שקופצים למרכז ולדירה שלי ביום חמישי, כי יש לנו פגישה עם פסיכיאטר בבית חולים במרכז). מחר, כשאלך לתחנת אוטובוס כדי לנסוע לפסיכולוגית - אנצל את ההזדמנות לא רק כדי לסדר את הפלאפון, אלא גם כדי לשאול בבית קפה נחמד שממוקם שם אם הם מחפשים עובדים וכך סופסוף אתחיל לחפש עבודה.

אז זהו. נונה כהן מתחילה להזיז את התחת. אני כבר שלושה שבועות תקועה במיטה, מתחת לפוך, ויוצאת משם רק בשביל לנסוע ללימודים פעמיים בשבוע או בשביל להיפגש עם חברים. זה לא עובד ככה. אני חייבת להיות יותר אחראית ולטפל בעניינים שלי. דיכאון חורף זה לא תירוץ. אי אפשר להיכנס לתרדמת חורף כמו הדובים, עם כל כמה שבא לי להיכנס למיטה, מתחת לפוך ולצאת משם בעוד שלושה חודשים, כשיסתיים החורף.

אתמול, אחרי שלוש שנים של חברות, סיפרתי סופסוף לצוצו שאני כותבת בלוג. סיפרתי לה אפילו מה הכינוי שלי. נכוויתי בעבר מחשיפות (בתיכון כשילדים מגעילים מהשכבה עלו על הבלוג ועשו לי את המוות, בגיל 19 כשהעיפו אותי מהוסטל של אוטיסטים בו עשיתי שירות לאומי כי כתבתי בבלוג הקודם שלי על האוטיסטים בשמותיהם כי לא ידעתי שאסור, בגיל 19 וחצי כשמטפלות בגן שבו עשיתי שירות לאומי גילו את הבלוג שלי והזדעזעו מכך שאני מסוגלת לחשוף את חיי המין שלי באינטרנט, כי עשיתי שירות לאומי בקיבוץ וזו חברה שמרנית ועוד ועוד דוגמאות). גם נמנעתי בשנים האחרונות מלספר לחברים שלי על קיום הבלוג, כי חששתי שאולי לא ארצה לספר להם משהו, או שהם יפגעו ממשהו שאכתוב עליהם, אם נגיד נריב.

אבל היום אני כבר לא רואה את הבעיה בלספר לחברים שלי על הבלוג. בכל שלושת השנים של החברות שלי עם צוצו, לא כתבתי בבלוג אפילו דבר אחד שמפריע לי שהיא תדע. 85% סיפרתי לה בעצמי ואת ה15% הנותרים סתם כי לא יצא. בעצם, אני כן נמנעת מלדבר איתה הרבה על מין, כי היא דתייה, אבל אם איזשהו פוסט שמוזכר בו סקס יפריע לה - היא תוכל לדלג עליו. צוצו מכירה אותי ויודעת מה אני שווה ושאני אדם איכותי ולא זול.

וחוצמזה, זה לא בלוג זימה. אני כותבת פה על כל תחומי החיים וגם אם אני מזכירה סקס - אני כמעט אף פעם לא כותבת על תנוחות, אלא רק מציינת ששכבתי עם מישהו ומה זה גרם לי להרגיש מבחינה נפשית. מלבד זה, אני יוצאת עם מישהו כבר כמעט שלושה חודשים ושוכבת רק איתו, אז בכלל אין עם זה בעיה כרגע.

ופתאום קלטתי שאני אומנם לא מתכוונת לספר להם בעצמי, אבל שזה לא יהיה סוף העולם גם אם אנשים מהמכון הטיפולי שבו אעבוד בעתיד בהידרותרפיה יעלו על הבלוג. למדתי מהטעויות שלי ובניגוד ללפני שבע שנים וחצי, כמובן שלא אחשוף פרטים על מטופלים ובטח שלא עם שמות. ובנוגע לזה שחששתי משמרנות כי מי שעוסק בטיפול ובחינוך, במיוחד מול ילדים, מצופה ממנו להיות אדם...איך אני אסביר את זה...שלא חושף ברבים דברים שקשורים לסקס, אז אני לא חושבת שזה תופס פה. תראו את מיכל ינאי. עשתה סרט בצעירותה בשם "נשיקה במצח" שבו היא שיחקה מישהי שכמעט נאנסת ואחר כך הלכה להיות מנחה בערוץ הילדים. ותראו את חני נחמיאס, שפונה לילדים כבר עשרות שנים, אבל שיחקה במקביל בטלנובלה "מיכאלה" מישהי ששוכבת עם בחור שצעיר ממנה ב25 שנה.

ותכלס, אין מילה אחת שכתובה בבלוג הזה שאני מתביישת בה. כן, כתבתי גם על מין, אבל כתבתי גם על לימודים, עבודה, יחסים עם המשפחה, יחסים עם חברים, על הליקוי שלי ועל יחסים עם בני זוג.

הדבר היחיד שמפריע לי זה שאין לי זכות לחשוף אנשים אחרים. למשל, מה שכתבתי פה על זה ש-א ומושקי עדיין לא התגרשו ברבנות. אין לי זכות לכתוב על חייהם של אנשים אחרים ואני מתכוונת יותר להקפיד עם זה. אני זוכרת שכשהייתי בתיכון אז חברה שלי, שכתבה בלוג בזמנו, כתבה שהחבר שלי ואני נפרדנו וזה נורא הרגיז אותי כי היא אמורה לכתוב על החיים שלה ולא שלי. אני יודעת שזה בעייתי כי חיי שזורים בחיי אנשים אחרים.

אז זהו. הנקודה העיקרית שעליה רציתי לכתוב זה שאין משהו שכתוב בבלוג שלי שיש לי בעיה שחבריי ידעו. אז אולי, אחרי שבע שנים, בהם לא הזכרתי במילה בפניי חבריי שאני כותבת בלוג, הגיע הזמן לספר להם. במילא אין פה שום דבר שאני לא מספרת להם. בניגוד לימי התיכון, התבגרתי וכבר אין לי עניין לריב עם חברים ואז לא לספר להם מה אני חושבת עליהם בזמן המריבה. אני כמעט לא רבה. וגם אם כן - אין לי בעיה שהצד השני ידע את עמדתי. 

תגידו תמיד תודה לנהג של האוטובוס ותאכלו תמיד את הקשה של הלחם.

שלכם,

נונה.