אפקט פיגמליון

הדמיון הוא כלי בעל ערך רב ממה שאי פעם חשבתי.

ואני מדמיין היטב, אני מקפיד על כך, ומשתדל כל יום לדמיין סיטואציה,

ובחורה יפה, או יום אביב, ואני מרגיש שזה מזיז משהו אי שם למעלה/למטה..

אבל לפעמים צצות בראש מחשבות שלא היית רוצה לדמיין, ואתה רואה מראות שחורים

כמו שקורה לי לפעמים שאני נכנס לשירותים ואני מדמיין שמאחורי הדלת יושב אחד מבני המשפחה שלי

עם גרון שסוף. אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה משהו שאני רואה.

וכשאני עובד בסדנא, אני רואה מראות של אצבעות כרותות ותאונות מצערות, לא מרצוני כמובן.

ואז הייתה הפעם ההיא, שהאצבע נכנסה לי למשור סרט, כאילו מישהו אחר משך אותה לשם.

על כל פנים, אני בכלל חשבתי על אהבה. שזה משהו שמתחיל מדמיון, וכשיש התאהבות ממבט ראשון,

זה מאד קשור לשידור העל טבעי שאנחנו משדרים עם הדמיון.

קורה לפעמים שאני נתקל במישהי שהיא לאו דווקא בשיא הדרה אבל אני נמשך אליה מאד,

כאילו ממקום פנימי, והמבט שלנו הוא פנימי מאד, אני לא מטיב להביט בה מעבר לקו הפנים, אולי כהוכחה

לעניין...כאילו זה משהו שנערך דרך הדמיון, ואולי גם השפיע על הדרך שלנו באותו היום..

וגרם לנו לרדת מהאוטובוס בתחנה ההיא, או להבחין בחנות מסוימת ולהתעכב בה מספיק בשביל

שבדיוק כשנצא ממנה נתקל בדרך מקרה במשלים שלנו.

ואז הטבעי מתחיל להתרחש, ואנחנו לא יכולים לבהות יותר מדי אז אנחנו פונים לדרכנו ולא רואים אחד את השניה

יותר לעולם. או שלא..

כשאני נפגשתי עם האקסית המיתולוגית שלי לראשונה ישבנו אחת מול השני באולם הסקרים שעבדנו בו,

והתחלנו לדבר.. אחרי העבודה הרגשתי צורך בלתי נשלט לחבק אותה. וכך עשיתי, כשהיא עמדה לצד תחנת האוטובוס

שלה, פשוט באתי וחבקתי אותה, וזה מה שהיא רצתה בדיאבד...

מדהים.