בהתרגשות רבה הוזמנו לפגישת הכרות ראשונה וממלכתית עם הגננת. מגוהצים ומסורקים למשעי פילסנו את דרכנו לגן, נפעמים, נרגשים ומייחלים לפגישה עם הגננת החדשה ועם הגן הממורק.
כבר בחצר ערכנו השוואה עם שאר ההורים על הגנים באשכול, וקיימנו סימפוזיון מעמיק בעניין ניסיונה הקודם, הכשרתה וכישוריה של הגננת החדשה שנפלה בחלקנו. בין לבין שוחחנו בהרמת גבות על המוניטין שלה, החלפנו אינפורמציה חסויה ומפורטת באשר למוצאה, וערכנו השוואות והצלבות בנוגע לדוקטורינות המלומדות שהיא מביאה עמה. בציקצוקי לשון והנהוני ראש נחרצים שיערנו וניחשנו על מה מבוססות הטרימינולוגיה החינוכית ומשנתה הפדגוגית. בין היתר הרכבנו קלסתרון מפואר ומדוקדק באשר ליכולותיה הדידקטיות, ואת המידע והספקולציות הפצנו הלאה.
עד מהרה הסתבר כי הצלחנו ללא ספק להבהיל כהוגן את כל הורי הגן ובכלל זה את עצמנו. מיד החלטנו על מינוי ועד פעולה אסרטיבי שיודיע לאלתר על שביתה ויזעק את זעקתנו. אנחנו לא נמתין ליום הלימודים הראשון ולא ניתן לזאטוטים חסרי ההבנה ליפול שבויים בקסמה של הגננת ולהרוס לנו את קונספירציית ההורים. מה כבר מבינים ילדי הגן?
בשעת האסיפה אני נכלמת לגלות כי הגננת לא דיקלמה את השיר האולטימטיבי של משורר נשכח על תחילת השנה, למרבה הפלא היא גם לא הבטיחה הבטחות גדולות ונצורות ולמרבה התימהון גם לא התחנפה, רק סקרה את סדר היום בגן ואת פינות החדווה השונות (כך היא מעדיפה לקרוא לפינות היצירה והעניין בגן). הגדרתה שימחה את ליבי מאד והאירה פן חשוב באישיותה באשר למודעותה לחשיבות שהיא נוטה לייחס לשמחה ולשנה החווייתית שמצפה לנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
