את הימים האחרונים של החופש הגדול אני מבלה בריצה, כמו ספורטאית טריאתלון מנוסה, אחרי הזאטוט המדווש לראשונה על אופניו החדשות. 'אל תדאג' אני מנחמת אותו 'אמא מחזיקה חזק ואתה לא תיפול' אני מבטיחה.
ברור לי מעבר לכל ספק כי במסגרת הכנתו לחיים וליום כיפור הקרב ובא מוטלת עלי המשימה להדריכו כיצד לרכב נכון ובבטחה על האופניים. אלא שבאותה העת לא ברור לי המחיר שיגבה ממני בעת ביצוע משימה מסוג זה, ועוד פחות מכך מובן לי אילו משוכות אצטרך אני לעבור בעטיה.
חיש מהר, כיאה לענף המשפחתי אליו הוא משתייך, מגלה הזאטוט תפיסה מהירה ויכולות מוטוריות משוכללות. מופתעת ממיומנותו, אני אוחזת ב'סבל' האופניים מאחור ומוצאת את עצמי נגררת אחריו בעמקים ובנחלים המרשתים את העיר. הזאטוט מדהיר בצהלות חדווה את האופניים בעליות ומגלגל אותם בירידות, ואני שנשימתי נעתקה מגופי תלויה מאחור חבוטה ומשתדלת לשמור על יציבות ולא להשתטח על המדרכה.
נוטפת זיעה אני מדדה אחרי האופניים בין שכונות העיר, מתמרנת בין המהמורות, ומשתדלת להדביק את הקצב. אני נמנעת מהמבטים שתוקעים בי העוברים והשבים ברחוב ומתפללת שאיש לא יזהה אותי, ושלמכרי יש משהו שחשוב יותר לעשות עכשיו.
'אולי נעשה הפסקה?' אני מתחננת לבסוף על נפשי 'אקנה לך ארטיק שוקולד!' אני משדלת אותו. אבל הוא מסרב בתוקף 'עוד קצת, עוד קצת' הוא נוהם בהחלטיות, 'רק עד שנגיע לשם' מצביע הזאטוט לעבר האופק ודוהר במעלה גבעת התיתורה. אני נמרחת על הקוצים, מבהילה כמה פרות מנומנמות והודפת חרק שנחת על זרועי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
