במערכת היחסים הדיפרנציאלית ביני לבין סבתותיו של זאטוט הבית, אני נדרשת תכופות ללא מעט ריסון ומשמעת עצמית. מפעם לפעם מנצל הזאטוט את הפרשי הכוחות, פערי התרבות והבדלי ההיררכיה ומרעים כלפי בתוכחה 'אבל סבתא כן מרשה!'.
גם הסבתות מצידן מנצלות את המורכבות השבירה של יחסי הגומלין המשפחתיים במטריציה, והן ממהרות לתרגם את האהדה שרוחש הזאטוט להמלצותיהן והופכות אותן להחלטות בעלות תוקף משפטי. במקום לטפח ולפתח גישה קולבורטיבית מנצלות הסבתות את כישוריהן ומשתמשות בקשריהן המשפחתיים כדי להפוך את היוקרה המיוחסת למעמדן לכלי וקרדום לקצוץ ולנגח באמצעותו את האסכולה הפדגוגית שלנו כהורים.
כדרך שיגרה הן מנפנפות השכם והערב במשפט האולטימטיבי השמור ככל הנראה רק לסבתות עתירות ידע וניסיון חינוכי ~ 'אנחנו הרי כבר גידלנו ילדים'. המשפט המוחץ מותיר אותי נבוכה ורגיזה ומעלה בי חשק עז להגיד לסבתות המוכשרות שדווקא זו הסיבה לסירובי ולהצבת הגבולות. (בינינו) הרי אני היא זו שצריכה לחיות עם התוצאות האירטביליות של המשגים החינוכיים שעשו הסבתות היקרות לאורך השנים.
'לא נורא אם הוא יראה עוד קצת טלוויזיה, אף אחד לא מת מזה' משגרת הסבתא בזחיחות חוות דעת מלומדת ליד הזאטוט, המסרב להתנתק מהמסך הקטן. 'גם במבה ושוקולד זה אוכל!' ממשיכה הסבתא לשדר באסרטיביות. 'לא יקרה כלום אם הילד לא ילך לגן יום אחד, ואת הדוקטורט יסיים יום אחד מאוחר יותר' מלהגת הסבתא אימרת שפר נוספת לעבר משוש חייה. 'מותר לך לאכול את הקינוח בסלון, מתוק של סבתא' היא פוסקת בשנינות שמפתיעה אפילו את זאטוט הבית עצמו.