זאטוטון

זאטוט הבית ניחן בכישרון לזיהוי מצוקותי ומבוכותי, באופן תדיר הוא גם מוצא את העיתוי הכי לא נח לדסקס איתי בנושאים המצויים ברום עולמו.

'איפה הייתי לפני שנולדתי?' הוא מתקיל אותי בשעת בוקר מוקדמת. 'היית בגן' אני עונה לו מוכנית מבלי להתעמק בשאלה. 'לפני שנולדתי' הוא מוחא. 'היית בחדר התינוקות של בית החולים', אני לא מניחה לעובדות לבלבל אותי. 'אני מתכוון איפה אני הייתי לפני שנולדתי, לא אחרי' הוא לא מרפה.

'בבטן שלי?' אני בודקת עירנות. 'ולפני שהייתי בבטן שלך? איפה הייתי?' הוא ממשיך. 'היית זרע קטן קטן ומלא אהבה' אני מגייסת לעזרתי את בורותי בבוטניקה וזואולוגיה, ונכשלת בהסברים ארוכים ומייגעים על רביית נבטי השעועית, והפרפרים.

דיאלוגים מהסוג הזה עם הזאטוט מביכים אותי בכל עת, ובפרט בשעות הבוקר, הדחוקות בלוחות זמנים מדודים. אני מבצעת הערכת מצב זהירה, עלי עוד להכין כריכים, להדיח כלים, לחפון את הזאטוטים במעיל, לבדוק שהסתרקו וצחצחו שיניים ולפזרם בגן. אין ספק שעד שאסיים את המטלות ישאר בידי הזאטוט מספיק זמן להכנת עבודת דוקטורט בנושא. 'אני נורא ממהרת עכשיו' אני מתחמקת באלגנטיות, 'אולי נדבר על זה בצהריים?'.

בצהריים אני מתפדחת לגלות שהזאטוט הבטיח לחבריו שאני אסביר להם איפה היו לפני שנולדו. אני מביטה בקולגות של בני; הנועצים בי מבטים משתאים, ובניסיון נואש למלט עצמי מהסימפוזיון, אני הודפת את הזאטוט אל אביו מולידו. 'תדבר על זה בערב עם אבא', אני אומרת לו, 'כי הוא זה שהביא אותך איתו'.