הסערה האקלימית שחבטה בנו בשבוע הקודם גורמת לי לשגות בהרהורים על הארכת השינה ליום המחרת. 'מחר לא הולכים לגן' אני מודיעה לזאטוטים, ומדמיינת את עצמי מתכרבלת עד לצהריים מתחת לשמיכות הפוך. שום כח שבעולם לא יוציא אותי משם, אני מעריכה לא נכון את עוצמת כוחם של הזאטוטים. השכם בבוקר עם שחר ראשון מזנקים הזאטוטים על מיטתי בשאגות קרב וצהלות שימחה, שרק השלג הראשון בירושליים יכול היה להפיק ממיתרי גרונם. למרות מחאותי הם תוחבים לתוך מזוודה שקיות ניילון להחלקה וירקות הנחוצים להכנת איש שלג.
למרות ערנותי החלקית והמוגבלת, ברור לי שטיול משפחתי לשלג הראשון בירושליים הוא חובה בעלת תרומה ניכרת ומכרעת לעיצוב אישיותם, ובלית ברירה אני נכנעת ויוצאת מתחת לשמיכות, רק כדי לגלות שהטיול לירושליים המושלגת קשה לא פחות ממסע כומתה.
כמו כל עם ישראל אני תקועה שעות בפקק המשתרך על כביש מודיעין ירושליים עם שני הזאטוטים הפרטיים שצירפו לטיול למגינת ליבי את חבריהם. אנחנו מביטים בעיניים כלות על צמרות העצים וגגות הרעפים העטויים לבן. 'אני רוצה להתגלש בשלג. איפה אני אתגלץ'? ' מייבב הזאטוט שטיפח ציפיות גבוהות יותר מגובהו של השלג בעת הזו.
כיוון שהערב יורד, אנחנו נאלצים להתפשר על גוש שלג מעורב בבוץ שנותר על אי תנועה קטן בכניסה לעיר. 'הנה שלג', אני מצביעה על הגוש המהוהה, ומיד מתחרטת. הזאטוטים מנתרים מהמכונית ומתגלגלים על התלולית הבוצית כמוצאי שלל רב. 'אני רוצה לבנות איש שלג', מאנפפת הזאטוטה מצויידת בגזר ושתי עגבניות שרי שהביאה מהבית 'ואין כאן מספיק שלג' היא מתריסה נגד המחסור החמור במשאב הלבן. מאוכזבים אנחנו משתרכים שעות בפקקים הארוכים בדרך הביתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
