'את יודעת שהפירמידות הם שלנו?' מפריח לעומתי הזאטוט בצהלה בשובנו הביתה מארוחת ליל הסדר המשפחתית. סוגיית הבעלות על חפצים שונים ושייכותם הפכה מרכזית בחיינו מרגע שזאטוט הבית נאלץ להתמודד עם העובדה הבסיסית שלא יוכל לחמוד כל צעצוע מהגן ולנכס אותו לעצמו, תחת אפו של הצוות הפדגוגי.
'זה לא שלנו' הוא משדר מעת לעת את המנטרה בה שטפנו את מוחו 'זה של כ-ל הילדים בגן'. משבר הגילוי של הזכות הטבעית לקניין ולבעלות נותן את אותותיו ומטריד לא אחת את הזאטוט, שפוצח מעת לעת בהסברים קולניים, תוך שהוא ממיין ומקטלג כל גאדג'ט ומשייך אותו לבעליו החוקיים. 'זה של סבתא, נכון?' הוא מברר כבדרך אגב ואך בקושי כובש את אכזבתו לעומת מטריה שנשכחה במכונית. 'זה של אבא' הוא מכריז בוודאות ומצביע על צרור המפתחות הזרוק בהתגרות על השולחן בסלון. 'זה של רועי שגר ממול' הוא מחבק את הכדור הירוק, שהתגלגל לחצרנו, ומסתיר אותו בערוגה ועוד כהנה וכאלה.
'הגננת' מרצה הזאטוט בלהט את האג'נדה הסדורה שניפקה האחראית על התוכן הדידקטי בגן 'אמרה לנו שפעם לפני הרבה מאד שנים בני ישראל היו עבדים והם בנו את הפירמידות במצריים'. 'אהה' אני מהנהנת בסיפוק לנוכח הבקיאות שהוא מגלה במורשת האתנית. 'אז אם בני ישראל בנו את הפירמידות זה סימן שהפירמידות הם של מדינת ישראל ולא של המצרים' הוא מסכם את טיעוניו ההגיוניים 'אז למה הם לא מחזירים לנו אותם?. זה לא פייר, נכון?!'.