הרעיון היומרני לציין בגן הילדים את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה במסע דמה ברכבת נראה לי בתחילה (וגם בסוף) פאתטי. אבל אני מגלה הזדהות קונפורמיסטית, כמצופה ממני, ומפגינה סולידריות עם פעילי ועדת ההיגוי, ולו רק כדי להמנע מסקנדל רבתי עם האגו המוקפד של אמא של עלווה, שמינתה עצמה אחראית על האירועים ועל מערכי התוכן ביום הזה ופקדה על אמא של ברוש לגרור גם את סבה לקרונות, כדי שיספר לזאטוטים חוויות ממקור ראשון. הצוות הפדגוגי בגן אמנם החמיץ פנים, אבל נשתתק מרגע שהאמא של עלווה הסבירה באסרטיביות מסוגננת על הקונספציה שגיבשה לשימוש בטכנולוגיות מתוחכמות להגברת התובנה והעצמת ההזדהות הריגשית והמעשית של בני הדור הרביעי והחמישי עם מאורעות השואה.
נוסעי רכבת מודיעין ונהג הקטר גילו השתאות מאופקת מטור הזאטוטים שפשט על הקרון בצהלות שמחה. אמא של עלווה מתנדבת בארשת חגיגית להשתיק את דור הבוסטרים, והצוות הפדגוגי בפנים מכורכמות מתיישב בקרן זווית ומקשיב חרש להרצאה שנושא הסבא רבא של ברוש על מסעות היהודים בני דורו למחנות ההשמדה בפולין. אני מתבוננת בחמלה על הישיש שהצליח להמלט מזוועות הנאצים ולשרוד את השואה, אך לא הצליח לחמוק מלפיתתן הנחרצת של נכדתו ושל אמא של עלווה.
'היה באסה!' מסכם הזאטוט את החוויה בסופו של מסע, 'הרכבת הזאתי בכלל לא שווה כלום. הרכבת בלונה פארק יותר שווה, זאתי בקושי זזה' הוא רוטן 'אולי בשואה הבאה תציעי להורים שתיקחו אותנו לרכבת הרים בלונה פארק?'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
