כיוון שכבר שבועיים מתאווים הזאטוטים לבקר בקניון עזריאלי החדש שנפתח במודיעין, מרגשת אותם מאד הבשורה על הנסיעה לקניון. השכם בבוקר מקפצים זאטוטי הבית לג'יפ המשפחתי, משתרעים על המושב האחורי ומדביקים את פרצופם לזגוגית המאובקת.
'אוף מתי כבר נגיע לקניון?' הם רוטנים מאחור.
לפתע, בזוית העין, אני מבחינה שהשניים לבשו את מיטב מחלצותיהם. בת העשר חפונה בתוך שמלת מיני קצרצרה, וכפות רגליה נתונים במגפונים גבוהי עקב, ואחיה עקוד בחולצת כפתורים לבנה ומהודרת.
'מה פתאום התלבשתם ככה?' אני גוערת בהם.
'למה לא?' מתפרצף הזאטוט. למזלי שקועה אחותו בצלילים הבוקעים מאוזניות הווקמן, הלופת את אוזניה, וכך נחסכות ממני שאגותיה.
'נו, איפה זה הקניון הזה?' גונח הזאטוט פעם אחר פעם. בהגיענו לחורשה אנחנו יורדים מהג'יפ.
בת העשר נותנת בי מבט מלוכסן ושואלת בשאט נפש 'מה זה פה?'.
'הגענו לקניון' אני מצביעה על השלט 'קניון שחורת' התלוי בכניסה.
'הבטחתם קניון. זה לא פייר בכלל'. מייבבים השניים ומתלוננים על האבק, החצץ, החום והחול.
'זה בכלל לא קניון!' זועקת בת העשר בניסיון נואש לייצב את עקביה על שביל העפר. 'אין כאן זארה, או פוקס, ודיזל אפילו' היא מונה את רשימת המותגים, כאילו היו עשרת הדיברות.
'אין כאן כלום!' מחרה אחריה אחיה 'אפילו לא גלידה וקנדילנד'.
'קניון' אני מסבירה לזאטוטים האורבנים 'הוא ערוץ נחל עמוק, שעליו סוגרים מצוקים תלולים'. אני מזמינה אותם להתפעל מהסלעים העתיקים, שגילם נאמד בשש מאות מיליון שנים וממלכודות נמרים קדומות.
אבל השניים תוקעים בי מבטים מאיימים ושואגים 'אנחנו רוצים סרט ופופקורן כמו בקניון במודיעין'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
