המעבר לדירה חדשה יוצר ציפיות גדולות וצופן הבטחות להתחלות חדשות. יחד עם זאת מקננים בזאטוטי הבית גם לא מעט חששות מהשינויים הכרוכים במעבר, והם מתייחסים אליו באופן אמביוולנטי.
-'יהיו לך חברים חדשים' אני מנחמת את הזאטוט.
-'הם יהיו נחמדים?, הוא מתעניין.
-'בטח!' אני מבטיחה.
-'איך את יודעת את זה?. את מכירה אותם?' הוא לא מרפה.
-'כן' אני מבלפת אוטומטית.
-'איך את מכירה אותם?' הוא נובר.
-'ערכתי עליהם בירור לפני שרכשנו את הבית החדש' אני מגזימה בלי להניד עפעף 'והם כבר מחכים בקוצר רוח שתגיע' אני ממשיכה בלהט.
-'הם אמרו לך אתזה?' הוא מופתע ונשבה בשקרי.
כדי להפיג את החששות אני מניחה לזאטוטים לזחול בים הארגזים והקרטונים הנערמים בחדרים, לבנות מהם בתים וארמונות ולהשתבלל בתוכם בהנאה.
תוך כדי אריזה אני מזהה את הפוטנציאל הטמון במעבר ואת האפשרויות לנפות ולדלל חפצים שנאגרו במשך השנים, דברים שנתקעו מבלי שהבחנו בהם.
-'הבית החדש הוא לא מחסן!, אני מודיעה לפרסונות הבית ומשליכה לאשפה מכל הבא ליד. המעבר הוא מועד מצויין בעיני גם לנטרל את הזאטוט מהמוצץ, אבל הזאטוט חושב אחרת. הוא לא מוכן להפרד מהמוצץ וגם לא משברי הגרוטאות שליקט בחמדה.
-'לא מסכים לזרוק' הוא שואג נחרצות.
בצר לי אני מחליטה לעשות קומבינה עם המוביל, ומבקשת ממנו שאת הארגז עם המוצץ והגרוטאות ישכח להוריד מהמשאית בהגיענו. כך ניגמל מחפצים מיותרים ומהמוצץ, אני מתענגת על ההברקה העצמית. אבל התרגיל הזה נכשל כי בהגיענו לבית החדש ממהר הזאטוט לפקוד על המוביל לפרוק ראשית לכל את הארגז שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
