זאטוטון

אחרי שעברנו לדירה החדשה גילינו להפתעתנו שהשכנים החדשים שלנו הם אנשים מאד מוזרים, שונים לחלוטין מהשכנים הקודמים שהיו לנו. 'הם כל הזמן מנגנים ורוקדים, והם גם גבוהים כאלה' לוחש הזאטוט לתנוך אוזני 'את חושבת שהם אולי ענקים?'. 'לא, הם אנשים רגילים, רק שאנחנו לא מכירים אותם ולא רגילים אליהם עוד'.

'הם מסופרים בצורה מוזרה, לאשה יש קרחת ולבעל יש קוקיות. את ראית את השארוול שהוא לובש?' מתערבת גם בת העשרה בשיחה 'לאבא יש פנים של צנון וגם לאחת הבנות יש רגליים של סוסת פוני' היא מנפקת תיאורים משלה. 'זה רק בגלל שאנחנו עוד לא מכירים אותם ולא רגילים אליהם'. אני מנסה לרכך.

'מה יש להכיר?' שורקת בת העשר בבוז 'הם ניראים כמו פליטים מסומליה'.

אולי בגלל שאנחנו מתגעגעים לשכנים הישנים, ואולי בגלל שאנחנו שבויים בהרגלים הישנים שלנו, אנחנו מפתחים ציפיות כלפיהם, מתייגים אותם ומכניסים אותם לתוך תבניות מוכרות לנו.

'את שמעת את הצווחות של הכינור?' רוטן שותפי לחיים, לילדים, למשכנתא וליתר הצרות 'איך אפשר לישון עם החריקות האלה?'.

אנחנו עורכים השוואות אמוציונליות בין שכנינו הנוכחיים לאלה מעברנו. אני יודעת שההשוואות האלה בעוכרינו. כי אם להודות על האמת גם השכנים הקודמים לא היו משהו.