זאטוטון

זאטוט הבית ניחן בכישרון לזיהוי מצוקותי ומבוכותי, באופן תדיר הוא גם מוצא את העיתוי הכי לא נח לדסקס איתי בנושאים המצויים ברום עולמו.

'איפה הייתי לפני שנולדתי?' הוא מתקיל אותי בשעת בוקר מוקדמת. 'היית בגן' אני עונה לו מוכנית מבלי להתעמק בשאלה. 'לפני שנולדתי' הוא מוחא. 'היית בחדר התינוקות של בית החולים', אני לא מניחה לעובדות לבלבל אותי. 'אני מתכוון איפה אני הייתי לפני שנולדתי, לא אחרי' הוא לא מרפה.

'בבטן שלי?' אני בודקת עירנות. 'ולפני שהייתי בבטן שלך? איפה הייתי?' הוא ממשיך. 'היית זרע קטן קטן ומלא אהבה' אני מגייסת לעזרתי את בורותי בבוטניקה וזואולוגיה, ונכשלת בהסברים ארוכים ומייגעים על רביית נבטי השעועית, והפרפרים.

דיאלוגים מהסוג הזה עם הזאטוט מביכים אותי בכל עת, ובפרט בשעות הבוקר, הדחוקות בלוחות זמנים מדודים. אני מבצעת הערכת מצב זהירה, עלי עוד להכין כריכים, להדיח כלים, לחפון את הזאטוטים במעיל, לבדוק שהסתרקו וצחצחו שיניים ולפזרם בגן. אין ספק שעד שאסיים את המטלות ישאר בידי הזאטוט מספיק זמן להכנת עבודת דוקטורט בנושא. 'אני נורא ממהרת עכשיו' אני מתחמקת באלגנטיות, 'אולי נדבר על זה בצהריים?'.

בצהריים אני מתפדחת לגלות שהזאטוט הבטיח לחבריו שאני אסביר להם איפה היו לפני שנולדו. אני מביטה בקולגות של בני; הנועצים בי מבטים משתאים, ובניסיון נואש למלט עצמי מהסימפוזיון, אני הודפת את הזאטוט אל אביו מולידו. 'תדבר על זה בערב עם אבא', אני אומרת לו, 'כי הוא זה שהביא אותך איתו'.

ההתמודדות עם הדשא הירוק של השכנים לא הייתה מטרידה אותי, אלמלא היה הדשא משל וסימפטום להשוואות אלגוריות שעורכים הזאטוטים באופן כללי בינינו לבין השכנים במישורים שונים.

 אני משתדלת להסביר לזאטוטים שההבדלים הם בעיני רוחנו, והם פועל יוצא של המאמצים המושקעים בהישג.

נדמה לנו, אני מסבירה להם, שמה שעושים השכנים מוצלח יותר, כי בעצם אנחנו לא ממש מזיעים בשביל מה שהם הזיעו. אבל זאטוטי הבית דוחים את טיעוני על הסף ופוסקים  שאצל השכנים הכלב יותר חמוד. 'הם זורקים לו כדור והוא לא בורח איתו, והכלב גם לא אוכל להם את הנעליים, ולא גורר אותם עם הרצועה'.

ההורים של ילדי השכנים הרבה יותר רגועים, מתחשבים, וליברליים כמסתבר. 'אמא של ים מרשה לו לרכב על אופני הרים לבד, אבא של שביל לוקח אותו לצוד נמרים בג'ונגלים של תאילנד'.

ילדי השכנים בורכו גם במשפחות מוצלחות יותר 'לליאם יש אח בצבא שמביא לה ופלים מהשקם. לאור יש סבתא באמריקה ששולחת לו סוני פלייסטיישן'.

ארוחות הצהריים והערב המוגשות בבתי השכנים הן שם דבר. חרף ניסיונותי להכין מעדנים מנקניקיות כמו שמכינה עליזה אמא של גיא, אני נכשלת. 'זה לא טעים בכלל' הם מחמיצים פנים 'למה את לא מכינה נקניקיות כמו של עליזה?'. כיוון שאני מודעת למוגבלויותי הקולינריות, אני ממהרת לעליזה וחפויית ראש מבקשת את המתכון. 'תניחי נקניקיה בכוס ותצקי עליה מים רותחים' היא מסבירה לי. 'הם משתגעים על זה ממש!' מותירה אותי התפארותה חסרת מילים, נמוכה וירוקה לא פחות מהדשא שהיא מטפחת בגינתה...