זאטוטון

עם פרוץ הזאטוטים לחיינו אני משילה מעלי את שמי הפרטי, והופכת באחת לעטות עלי תארים הנקשרים בשמותיהם של זאטוטי הבית. מאדם פרטי עם שם, אישיות וזהות מגובשת, אני איכשהו הופכת לפתע להיות סתם אמא של...

בזה אחר זה אני מקבלת מכתבים מהרשויות החינוכיות ומהמוסדות הפדגוגים, מנוסחים בעברית רהוטה, הממוענים אלי תחת הכותרת 'אמא יקרה', 'הורה נכבד', או 'אמא של'.

בעטיים של זאטוטי הבית ומבלי שניתן לי כל שיקול דעת בעניין, אני מאבדת חלקים ניכרים ומשמעותיים בזהותי והופכת לדמות צללים מעורפלת ונטולת ציביון עצמי. עוד לפני שהתרגלתי לאובדנו של שם משפחתי, אותו נשאתי בגאון ובגאווה בתקופת ילדותי ונעורי, וכבר אני נידונה להקריב גם את שמי הפרטי על מזבח הולדת הזאטוטים.

למען הסר ספק, תנוח דעתכם, אני מודעת לכך שבזכות הזאטוטים גם הרווחתי דבר או שניים (הגדלת נקודות הזכות בקבלת הזכאות למשכנתא, עוד כמה שקלים הנצברים בחשבון הבנק שלי מקופת הביטוח הלאומי, ואולי עוד איזו זכות שנשתכחה ממני בעת כתיבת הטור ובוודאי תהווה עילה לסקילתי).

ובכל זאת תהליך אובדן הזהות האישית הוא חד ומהיר מדי. אני לא מספיקה להתרגל לרעיון וכבר אני אמא של ... אז מה הפלא שלמרות שהגננת והסייעת הקפידו לתלות על לוח ההורים עוד בתחילת השנה רשימת הורים מסודרת להפליא של תורנות עוגות ופרחים לשבת, אני (אוי לבושה) לא הגעתי עם העוגה ובעטיי ערכו זאטוטי הגן קבלת שבת נעדרת עוגה ופרחים.

'למה לא הבאת לנו עוגה?' רועמים עלי ים ואגם התאומים. 'הכל בגללך!' מאשימה אותי כיתת זאטוטי הגן.

'עוד מעט נחסל את כל היוונים הרשעים!', שואג הזאטוט בשמחה, 'ונהרוג את אנטיוכוס הרשע המרושע, ונאכל הרבה הרבה סופגניות טעימות עם ריבה ושוקולד, וכל היהודים יחזרו לבית המקדש וידליקו חנוכיות'. הוא מבשר בשקיקה בשובו מגן הילדים הביתה.

אווירת החג הקרב, השזורה בריח הסופגניות הטריות על המדפים בסופרמרקט, מעוררת את בלוטות הדיבור של זאטוט הבית, והוא מדווח בחדווה על מסיבת החנוכה הצפויה להערך בעוד שבועיים בגן הילדים.

'איזה חג יבוא אחרי חג החנוכה?' אני שואלת במטרה לגוון את נושאי השיח ולבחון את מרחבי פורמט הידע של הזאטוט. 'פורים!' הוא צוהל 'חג פורים, ואז נהרוג את המן הרשע ונתלה אותו על העץ, כי הוא רצה לרצוח את כל היהודים' עולץ הזאטוט.

'ואיזה חג יבוא אחרי פורים?' אני בוחנת את מידת בקיאותו וגבולותיה של יריעת השכלתו לגבי הסדר הכרונולוגי של החגים והמועדים הצפויים. 'אחר כך יהיה חג הפסח' הוא ממשיך בחדווה 'ונהרוג את פרעה ואת כל המצרים הרשעים שתפסו את בני ישראל ולא נתנו להם לצאת מהפירמידות שבנינו להם. ואחר כך' ממשיך הזאטוט ללהג בסיפוק 'יהיה יום השואה ואנחנו נהרוג את כל הגרמנים וביחוד נרצח את היטלר הרשע המרושע, ונשרוף אותו במדורות בל"ג בעומר. ובסוף בסוף יגיע חג העצמאות שמח עם דגלים כחול ולבן ואנחנו נבנה לנו פה מדינת ישראל. ואחרי שנהרוג את כולם נעשה שלום עם כל הערבים וגם עם המחבלים שרוצים להרוג אותנו. תגידי' הוא קוטע לפתע את נאומו הנלהב 'למה כולם רוצים רק להרוג אותנו כל הזמן?'.

מסיבת החנוכה הצפויה להערך בעוד כחודש בגן הילדים מכניסה אותי לכוננות ספיגה. השאלה המרכזית על מי תטיל הגננת את התפקיד הרם של הגיבור הלאומי יהודה המכבי מעסיקה אותי מאז תחילת שנת הלימודים. אני מוטרדת מהחלטותיה, וברור לי שלאלה יהיו השפעות מרחיקות לכת על עתידנו ובמיוחד על מעמדו החברתי של הזאטוט.

אני מתנדבת להכין סופגניות, גוזרת ומדביקה ניירות צלופן, מקשטת את הגן בחנוכיות וכדים מוזהבים, ומגייסת את הסבתות לתפור את כל התלבושות. אני מודעת לכך שמעמדו האיסטרטגי והחברתי של זאטוט הבית תלוי בכך. אלא שאני נחרדת לגלות השבוע שלמרות הכל התפקיד הממלכתי נגזל מאיתנו, והגננת בלי להניד עפעף בוחרת באגם לתפקיד הנשגב.

'אני אהיה השמש בחנוכיית בית המקדש ואדליק את כל הנרות' מבשר לי הזאטוט. 'את יודעת שהשמש הוא הנר הכי חשוב והכי מיוחד?' הוא בודק איתי את נכונות המידע שהזליפה הגננת לכיתת הגן 'רק השמש מחליט וקובע איזה נרות להדליק, ורק השמש יכול להדליק את כל הנרות בחנוכיה. הגננת בעצמה אמרה לנו את זה'.

'ואיזה עוד תפקידים יש במסיבה?' אני מגלה עניין בליהוק, כדי לאמוד את מקומו ומעמדו המישלבי של הזאטוט בהיררכייה. 'שביל תהיה סופגניה, נתיב יהיה לביבה, ים יהיה מתיתיהו הזקן, עלמה תהיה סביבון, וליאם תהיה כד השמן שמסתתר בפינה ורק בסוף מוצאים אותו'. מדקלם הזאטוט בשביעות רצון מופגנת. אלא שאין בכל אלה, וגם לא בעובדה שאבא של אור התנדב להיות אנטיוכוס הרשע, כדי להשקיט את הדאגות המכרסמות בי.