זאטוטון

מסיבת הפיג'מות המסורתית נופלת עלי כברק באמצע קיץ לוהט. למרות ניסיונות ההתחמקות הנואשים, מגיע השבוע שוב תורנו לארח את הפיג'מות. טרם החלמנו מהמסיבה הקודמת, וכבר שועט עדר הבנות פעם נוספת לביתנו, ומשתלט בקלילות מרשימה על כל חדרי הבית. ראשון נכבש הסלון, בנות העשר משתרעות על הספות בפוזה א~לה פריס הילטון. הן מעצבנות בזיפזופים מהירים את השלט ובעיקר את שותפי לחיים, לילדים, למשכנתא וליתר הצרות.

'תראי איזה חתיך!' הן מתמוגגות לנוכח יהודה לוי המרצד על המסך, ותוך כדי התפעלות, הן ממלאות את הריפודים בפירורי במבה ושוקולד.

כאחוזות אמוק הן נפלטות לפתע מהספה ונמלטות בזו אחר זו לחדר השירותים והמקלחת, לא שיערתי בנפשי שחדר השירותים שלנו יכול להכיל 12 בנות באותה העת. רבע שעה אחר כך הן שועטות בצווחות צהלה למטבח, ושודדות את כל תכולת המקרר. 'בא לנו להכין שייק פירות' מסבירה בת העשר. 'זה לא משמין וזה מאד בריא' מתנדבת חברתה לנמק. 'אולי נכין פנקייק?' הן פוצחות בפולמוס חריף, 'לא! עדיף מלווח!'. הן מתעלמות מנוכחותי ומחליטות על פשטידת ירקות 'זה כלום קלוריות' הן משכנעות זו את רעותה. ולפני שאני מבינה לאן הן חותרות, הן רוצחות את הקישואים (30 שקל לקילו), מכסחות את כל תבנית הביצים, מחסלות את החלב והגבינות ומשמידות את גינת התבלינים המטופחת שלי.

אחרי חצות אני טועה לחשוב כי בא לציון גואל ותפילותי נענו, אולם הן כובשות בסערה את חדר השינה, ופוצחות בתרגילי פילאטיס צורמניים. 'אולי תעשו מדיטציה?' אני מציעה וזוכה להתעלמות מוחלטת.

 אני שמחה על הפטור שקיבלתי מאירועי יום המשפחה בגן, עד לרגע הנורא מכל בו אני מגלה לחרדתי שהגננת החליטה להזמין סבא אחד וסבתא אחת לכל זאטוט. כבר שבוע אני יראה פן הסבתות יגלו את העניין.

אם להודות על האמת, כיוון ששני הזוגות רואים בהשתתפות באירועי הגן זכות גדולה, אני סבורה שלשניהם מגיע להשתתף. מה גם ששתי החלופות נוראיות בעיני לא פחות ואיני רוצה לסכן את ההרמוניה המשפחתית ולעורר שערוריות ומהומות אלוהים.

אין לי מושג במי מהם לבחור, אני לא רוצה לבחור בין שני זוגות הסבים ובעיקר לא בין שתי זוגות הסבתות. ההזמנה לחגיגה בגן, שערורייתית בעיני לא פחות ממסקנות וינוגרד או מפרשיית הנשיא קצב.

'מה עושים אצלכם בגן ביום המשפחה?' מגלות הסבתות התעניינות גוברת והולכת. 'אין לי מושג', אני משקרת ומושכת בכתפיי, אלא שמיד אני מוזמנת לחקירה צולבת; 'מה זאת אומרת אין לך מושג?', 'למה את לא מגלה מעורבות בנעשה בגן?', 'הילד מבלה בגן יותר שעות מאשר הוא מבלה בבית, את מוכרחה לברר מה עושה הגננת לכבוד יום המשפחה' הן מצקצקות בתוקף, ומלוות בדוגמאות מנכדי חבריהם. עקודה בדילמת האסירים, אין לי מושג במי מהן לבחור.

בצר לי אני פונה לגננת ומבקשת שתאפשר לנו לחרוג מעט מהכללים ולהוסיף עוד סבא וסבתא לחגיגה, אבל הגננת מסרבת גם לאפשרות ששתי הסבתות יגיעו בזוג.

בלית ברירה אני משגרת בערב האירוע את שתי הסבתות לגן להדביק מפיות ותמונות משפחתיות על לב עשוי מגבס, ובלי להניד עפעף משקרת שהגננת ביקשה בתוקף להכירן.

הסערה האקלימית שחבטה בנו בשבוע הקודם גורמת לי לשגות בהרהורים על הארכת השינה ליום המחרת. 'מחר לא הולכים לגן' אני מודיעה לזאטוטים, ומדמיינת את עצמי מתכרבלת עד לצהריים מתחת לשמיכות הפוך. שום כח שבעולם לא יוציא אותי משם, אני מעריכה לא נכון את עוצמת כוחם של הזאטוטים. השכם בבוקר עם שחר ראשון מזנקים הזאטוטים על מיטתי בשאגות קרב וצהלות שימחה, שרק השלג הראשון בירושליים יכול היה להפיק ממיתרי גרונם. למרות מחאותי הם תוחבים לתוך מזוודה שקיות ניילון להחלקה וירקות הנחוצים להכנת איש שלג.

למרות ערנותי החלקית והמוגבלת, ברור לי שטיול משפחתי לשלג הראשון בירושליים הוא חובה בעלת תרומה ניכרת ומכרעת לעיצוב אישיותם, ובלית ברירה אני נכנעת ויוצאת מתחת לשמיכות, רק כדי לגלות שהטיול לירושליים המושלגת קשה לא פחות ממסע כומתה.

כמו כל עם ישראל אני תקועה שעות בפקק המשתרך על כביש מודיעין ירושליים עם שני הזאטוטים הפרטיים שצירפו לטיול למגינת ליבי את חבריהם. אנחנו מביטים בעיניים כלות על צמרות העצים וגגות הרעפים העטויים לבן. 'אני רוצה להתגלש בשלג. איפה אני אתגלץ'? ' מייבב הזאטוט שטיפח ציפיות גבוהות יותר מגובהו של השלג בעת הזו.

כיוון שהערב יורד, אנחנו נאלצים להתפשר על גוש שלג מעורב בבוץ שנותר על אי תנועה קטן בכניסה לעיר. 'הנה שלג', אני מצביעה על הגוש המהוהה, ומיד מתחרטת. הזאטוטים מנתרים מהמכונית ומתגלגלים על התלולית הבוצית כמוצאי שלל רב. 'אני רוצה לבנות איש שלג', מאנפפת הזאטוטה מצויידת בגזר ושתי עגבניות שרי שהביאה מהבית 'ואין כאן מספיק שלג' היא מתריסה נגד המחסור החמור במשאב הלבן. מאוכזבים אנחנו משתרכים שעות בפקקים הארוכים בדרך הביתה.