זאטוטון

במגמה להטמיע בזאטוט את האחריות הקולקטיבית לשמירה על איכות הסביבה, אני מאלתרת בהתלהבות חידות שירחיבו את דעתו, יעצבו את אישיותו ועל הדרך גם יסייעו במידור האשפה הביתית.

'ממה עשוי עיתון?' אני שואלת,

'מנייר' הוא צוהל

'ממה עשוי הלחם?' אני מקשה,

'מפרוסות?' הוא תוהה.

וממה עשוי האורז?' אני מדלגת לאסיה הרחוקה

'מוואסבי ירוק!' הוא משיב בחדווה גלויה.

הוא מגניב מבטים לעבר חבריו המקוששים עצים למדורות, בעת שהוא גוייס למשימת זבל. 'אולי' מפציע לפתע חיוך רחב על פניו 'נקטוף עצים ירוקים ונדליק אותם במדורה וככה לא נזהם את הסביבה?' הוא מציע בנון שלאנטיות.

'את יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?' מפתיע אותי הזאטוט באחד מימי השרב היוקדים, ואני שמתפתה לשביב שניה להאמין שיעודו העתידי יצנן מעט את התמהיל האקלימי ויפיח משב רוח רענן, מופתעת לגלות שהתבדתי.

'כשאהיה גדול אני רוצה להיות עבריין ופושע מושחת' מצליח הזאטוט לזעזע אותי.

'עבריין ופושע???!!!'. אני נחרדת.

'כן' הוא מאשר בחדווה 'או שודד, או גנב מקצועי, עוד לא החלטתי' הוא פורש בפני את התלבטויותיו המקצועיות. 'מה פתאום?' אני בהלם טוטאלי מהאופציות 'אתה לא יכול להיות עבריין' אני נחרדת מהקלות בה משליך הזאטוט את העבר המשפחתי המפואר של אבותיו. 'אולי תהיה מדען?' אני מציעה. 'או רופא?' אני משסה בו את הגנים ההיסטורים שמיתגו בי אמהותי היהודיות לדורותיהן.

'משעמם להיות רופא ולמדוד חום', מתמרד הזאטוט. 'ועורך דין?' אני מנסה. 'איכס!' מבטל הזאטוט את המשרה, וכבר ברור לי שאין לו שום תודעה מעמדית. 'אולי שוטר?. שוטר זה כייף' אני מנסה לאתגר. 'שוטר זה סתם!', הוא מפגין את בורותו העמוקה בהיררכיה החברתית.

'תשמע', אני עוברת לאזהרות, 'אצלנו במשפחה אין מושחתים, אתה לא יכול להיות עבריין בשום אופן'.

'אבל אני רוצה להיות גנב סידרתי' הוא מתעקש, 'או שודד פיראטי, או אנס' הוא מונה את הקטגוריות השונות בלהט שאינו נהיר לי. אני בושה ונכלמת מהעדפות הבלתי תבוניות של הנצר, שבמחי יד ממיט קלון על הייחוס המשפחתי.

'למה?' אני מנסה להבין. 'כי אני רוצה להיות נשיא או ראש ממשלה ושידברו עלי בחדשות ויראו אותי בטלויזיה ואני אהיה מפורסם' הוא מסביר לי בגאווה.

היום נלבש חולצה לבנה ומכנס שחור אני מסבירה לזאטוט בדרכינו לגן, על דש החולצה נענוד סרט שחור עם סיכה מעוטרת בדגל כחול לבן ופרח אדום. בבוקר נתכנס ברחבת מגרש הספורט ואז תשמע צפירה חדה וכואבת וכל התנועה תעצר וגם אנחנו נעמוד דום בשקט ונרכין את הראש לזכר הנופלים. היום נהיה מאד עצובים ושקטים, נדבר בנימוס, לא נדחף, לא נצעק, לא נרביץ, לא נקלל,  נזכור את כולם את יפי הבלורית, את נמוכי הקומה, את עבי הכרס, את הקרחים, את כל אלה שאתמול התלוצצנו איתם בברכת השחיה ובים, את אלה איתם אהבנו לטייל על החוף ברגליים יחפות ואלה שאהבו לטייל איתנו, את אלה שהלכו איתנו שלובי זרוע, את אלה שקטפו לנו פרחים ואכלו איתנו גלידה, את אלה שמעולם לא אמרנו להם שאנחנו אוהבים אותם ורק הגנבנו אליהם מבט מפעם לפעם. את אלה שהתווכחנו איתם על התור בסופרמרקט או בבנק, את אלה שחסמו אותנו בחניה כפולה, את אלה שאנחנו חסמנו, נזכור את אותם שדחפו אותנו בתור לקולנוע, את אותם שאנחנו דחפנו בתור לקולנוע, את אלה שהצליחו לעצבן אותנו מאד, ואת אלה שאנחנו הצלחנו לעצבן מאד. נזכור את כולם, את אלה שהשפיעו על חיינו מאד, את אלה שניבטים אלינו מתוך מסגרות עץ כבדות, את אלה שיד הזמן לא הצליחה לגעת בפניהם, את אלה שיום אחד הלכו ולא חזרו. את כל אלה שהקריבו את חייהם במערכות ההגנה על המולדת ובפעולות איבה. היום נהיה מאד מאופקים וסובלנים'.

"מחר נוכל שוב להיות רגילים?" שואל הזאטוט.