זאטוטון

את הימים האחרונים של החופש הגדול אני מבלה בריצה, כמו ספורטאית טריאתלון מנוסה, אחרי הזאטוט המדווש לראשונה על אופניו החדשות. 'אל תדאג' אני מנחמת אותו 'אמא מחזיקה חזק ואתה לא תיפול' אני מבטיחה.

ברור לי מעבר לכל ספק כי במסגרת הכנתו לחיים וליום כיפור הקרב ובא מוטלת עלי המשימה להדריכו כיצד לרכב נכון ובבטחה על האופניים. אלא שבאותה העת לא ברור לי המחיר שיגבה ממני בעת ביצוע משימה מסוג זה, ועוד פחות מכך מובן לי אילו משוכות אצטרך אני לעבור בעטיה.

חיש מהר, כיאה לענף המשפחתי אליו הוא משתייך, מגלה הזאטוט תפיסה מהירה ויכולות מוטוריות משוכללות. מופתעת ממיומנותו, אני אוחזת ב'סבל' האופניים מאחור ומוצאת את עצמי נגררת אחריו בעמקים ובנחלים המרשתים את העיר. הזאטוט מדהיר בצהלות חדווה את האופניים בעליות ומגלגל אותם בירידות, ואני שנשימתי נעתקה מגופי תלויה מאחור חבוטה ומשתדלת לשמור על יציבות ולא להשתטח על המדרכה.

נוטפת זיעה אני מדדה אחרי האופניים בין שכונות העיר, מתמרנת בין המהמורות, ומשתדלת להדביק את הקצב. אני נמנעת מהמבטים שתוקעים בי העוברים והשבים ברחוב ומתפללת שאיש לא יזהה אותי, ושלמכרי יש משהו שחשוב יותר לעשות עכשיו.

'אולי נעשה הפסקה?' אני מתחננת לבסוף על נפשי 'אקנה לך ארטיק שוקולד!' אני משדלת אותו. אבל הוא מסרב בתוקף 'עוד קצת, עוד קצת' הוא נוהם בהחלטיות, 'רק עד שנגיע לשם' מצביע הזאטוט לעבר האופק ודוהר במעלה גבעת התיתורה. אני נמרחת על הקוצים, מבהילה כמה פרות מנומנמות והודפת חרק שנחת על זרועי.

בהתרגשות רבה הוזמנו לפגישת הכרות ראשונה וממלכתית עם הגננת. מגוהצים ומסורקים למשעי פילסנו את דרכנו לגן, נפעמים, נרגשים ומייחלים לפגישה עם הגננת החדשה ועם הגן הממורק.

כבר בחצר ערכנו השוואה עם שאר ההורים על הגנים באשכול, וקיימנו סימפוזיון מעמיק בעניין ניסיונה הקודם, הכשרתה וכישוריה של הגננת החדשה שנפלה בחלקנו. בין לבין שוחחנו בהרמת גבות על המוניטין שלה, החלפנו אינפורמציה חסויה ומפורטת באשר למוצאה, וערכנו השוואות והצלבות בנוגע לדוקטורינות המלומדות שהיא מביאה עמה. בציקצוקי לשון והנהוני ראש נחרצים שיערנו וניחשנו על מה מבוססות הטרימינולוגיה החינוכית ומשנתה הפדגוגית. בין היתר הרכבנו קלסתרון מפואר ומדוקדק באשר ליכולותיה הדידקטיות, ואת המידע והספקולציות הפצנו הלאה.

עד מהרה הסתבר כי הצלחנו ללא ספק להבהיל כהוגן את כל הורי הגן ובכלל זה את עצמנו. מיד החלטנו על מינוי ועד פעולה אסרטיבי שיודיע לאלתר על שביתה ויזעק את זעקתנו. אנחנו לא נמתין ליום הלימודים הראשון ולא ניתן לזאטוטים חסרי ההבנה ליפול שבויים בקסמה של הגננת ולהרוס לנו את קונספירציית ההורים. מה כבר מבינים ילדי הגן?

בשעת האסיפה אני נכלמת לגלות כי הגננת לא דיקלמה את השיר האולטימטיבי של משורר נשכח על תחילת השנה, למרבה הפלא היא גם לא הבטיחה הבטחות גדולות ונצורות ולמרבה התימהון גם לא התחנפה, רק סקרה את סדר היום בגן ואת פינות החדווה השונות (כך היא מעדיפה לקרוא לפינות היצירה והעניין בגן). הגדרתה שימחה את ליבי מאד והאירה פן חשוב באישיותה באשר למודעותה לחשיבות שהיא נוטה לייחס לשמחה ולשנה החווייתית שמצפה לנו.