כן, אני חושבת :P

אני שוקלת לפרוש מהניהול, נמאס לי. אני מרגישה שם כמו בבית, אבל עם הניהול מגיע יותר מדי כאב, עם מיכאל, ופורום ווסטלייף, והדרך שבה רוני מתנהג אלי, כאילו הוא לא מכיר אותי ואין בינינו קשר בכלל. הוא לא יכול להגיד דבר כזה אחרי כל הבלאגן שהוא גרם לי.

רוני היה הסיבה שנפרדתי מדוד, והוא יודע את זה. ואז התחיל משולש רוני/לאקי/אני, והחלטתי לפנות את הדרך על-כל-מקרה-שלא-יהיה, ושם התחיל הסיפור עם מיכאל.

אבל כל היחס המגעיל הזה כלפי התחיל רק לפני שבועיים שלושה, בערך בזמןשמיכאל נפרד ממני, טיפה אחר כך. לפני זה היינו ממש קרובים, או לפחות ככה חשבתי.

אני אפילו לא יודעת מה קרה, זה לא שהוא לא נחמד, אלא הוא פוגע בי בכוונה.

נשארתי עם חבר וחצי בין המנהלים, ופתטי as in may sound, זה העולם שלי.

לאף אחד חוץ משישי ועוד שניים שלושה לא באמת איכפת ממני, לא לאורך זמן, אני נמאסת עליהם מהר מאוד.

איך אפשר לבטוח במישהו ככה? כשאת מפחדת שימאס לו ממך עוד יומיים והוא יזרוק אותך עם הלב שבור לרסיסים?

אבא שלי התקשר אתמול וסיפר לי שהוא נוסע לבקר את סבתא שלו בנס ציונה, כי היא יצאה מבית חולים, ואז הוא שאל אם אני רוצה לבוא איתו, ואמרת ישלא. אז הוא התחיל לשאול למה וכאלה, כאילו הכל כרגיל, והתעצבנתי. ואז הוא הודיע שהוא מתכנן לבוא לכאן מאוחר יותר להביא לי כסף כדי שאוכל לחזור הביתה ואל אצטרך לקחת משירי. אני חושבת שאקח ממנו כסף, מספיק בשביל להחזיר לשירי, ובשביל לחזור הביתה, אבל אשאר פה עוד יומיים שלושה, כדי להתאפס על עצמי.

אני לא מסוגלת כבר לספור את האנשים שסמכתי עליהם ושעשו לי קטעים מגעילים כמו שהיה לי עכשיו עם רוני. זה מעליב. זה כואב. זה נמאס.