אז אני באמת לא כתבתי כאן הרבה זמן. קרו כמה דברים, אבל אני חושבת שרק את הדברים שאני חושבת עליהם המון המון, שבאמת מעסיקים אותי רוב הזמן, אני ממהרת לכתוב ולסכם בפוסט יפה, כדי שלא לשכוח. וכדי שתמיד תדעו אילו תסביכי נפש אני עוברת.
אז הפעם הזאת זה לא כך. בגלל שזה לא משהו שחשבתי עליו המון זמן, ובגלל שזה לא תסביך נפש, לראשונה בחיי,
וזה לא משהו רע. זה לא משהו שגורם לי לתהות אם אני שווה קיום (טוב, הגזמתי) וזה מה שהופך את זה לכל כך טוב..
זה לא המון דברים, בעצם.
אבל אני חושבת שמה שזה באמת- זה בטוח. וזה יציב. ואמיתי, ובעיקר קיים.
ואם חשבתם שזה משהו עמוק מאוד, אז אולי לא תראו את זה ככה, כי אולי זה לא- בשבילכם.
זה גלעד.
הוא תמיד שם, והוא תמיד נמצא, ואני לא דואגת לו. אני סומכת עליו, כי הוא גלעד. וחושבת שהוא מאוד נחמד (וגם גר שני בתים ממני).
הוא שליו, ויודע מי הוא ואיפה הוא נמצא. לוקח דברים בפרופורציה. הוא יודע מתי לא להתייחס אליי, ומתי לתת לי לדבר בלי סוף כדי שאני לא אשתגע מהשקט והשלווה שלו.
הוא באמת מאוד נחמד. ומאוד מאוד טוב.
והוא מישהו מאוד קרוב. ונותן את ההרגשה המלאה שהוא זה גלעד ואני זאת אני, ביחד אנחנו שניים. ולא אחד, כמו שחשבתי שצריך להיות.
שניים.
אני לא יודעת אם יכולתי לכתוב את זה אחרת. זה פשוט ואמיתי לי מאוד.
שנה שעברה כתבתי המון מתוך כאב (של קדושים מעונים), ועליות וירידות. וחשבתי שכדאי לכתוב גם כשאני מאושרת, וגם כשטוב, או שהמצברוח רגיל ולא עמוק מדי. אפילו כשזה יותר מסובך למצוא נושא מסויים לכתוב עליו.
זה עכשיו שאני חושבת פחות לעומק, כי הבסיס שלי כבר יציב הרבה יותר ואני יודעת על עצמי ועל הסובבים אותי הרבה יותר.
עכשיו יש יותר מעשים שפועלים בשטח, מעשים שלי שאני יותר בטוחה בהם. ואני שמחה שעברתי כבר את בניית הבסיס הבסיסית ביותר (בתור חמשושית בעיקר).
בלי קשר, עוד שניה מסתיימת לי שנת ההדרכה ואז אני אפנה לדבר אחר. גם שקשור בהדרכה של חניכים, אולי מגבוה יותר, ומול אנשים אחרים...
ועוד שניה והכל ישתנה לי מול העיניים.
אפשר להגיד שהתעייפתי מאוד מההדרכה. אבל אני חושבת שברגע שאני אצא לחופש מוגדר בין החודש השני לחופש הגדול לבין ה1 בספטמבר אני אוכל באמת לנוח ולחשוב בהיגיון מה אני עושה הלאה.
חג שמח חבר'ה,
שלכם תמיד, ילדה מכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
