ילדה מכאן

(*נכתב לפני שלושה שבועות)

זהו, הצלחתי לפענח חלק גדול מהרגש שלי.

חזרתי מסמינריון בירוחם, ואיכשהו, המדריכה שלי דיברה באחת היחידות על מה זאת אהבה, למה אנשים אוהבים אחד את השני ומקריבים למענם, מעצמם.

מוזר שדווקא סמינריון בירוחם שמדבר על הפער החברתי במדינה סיפר לי הרבה ממה שהייתי צריכה לדעת על מה זאת אהבה.

בסיכום של היחידה האחרונה המדריכה אמרה שאהבה זו נתינה, נתינה בלי תנאים ובלי חשבונות,

זה לשים את האדם האחר במרכז חייך ולאהוב אותו כמו את עצמך, לתת לו כמה שאתה יכול, אולי אפילו יותר, ותמיד ללא תנאים.

וכשכל הנתינה הזאת מתממשת, איפה האהבה הזאת נכנסת?

הנתינה ממני זו האהבה, במלוא מובן המילה.

כשאני משקיעה כל כך הרבה מחשבות ורגש לבניה, אני בעצם מכניסה למרכז את עצמי. הנתינה שלי היא מעצמי, ובגלל שהיא כזאת עצומה- אני כל כך עסוקה בזה ורק אולי אוהבת אותו כמו שאני חושבת.

נוח שאל אותי האם הרגשות שלי אותנטיים כלפי בניה. ישר חשבתי לבטל את השאלה הזאת. הרי ברור לי... ברור לי?

משהו אחר בתוכי, שהיה מיואש לתשובה ברורה, רצה לחפש אותה.

החלטתי לספר את הסיפור הזה מחדש. כל מה שאני חושבת חוקרת ומנסה להבין ולהרגיש בו זמנית.

לספר מחדש מה קרה בדיוק בתוכי, בתוכו רק כדי למצוא את התשובה שלי לשאלה- מה קרה כאן?

כשאני מקשיבה לעצמי אני מבינה שהחברות שלנו היא מעבר לזמן ולמקום (ואולי בגלל זה אנחנו מדברים פעם בשנה, בלי ציניות). החיבור הזה נכון מדי, אמיתי מדי. רק לא לכאן, לשם, לאיזשהו זמן או רגע.

ידעתי שהוא מעולם לא היה איתי עד הסוף.

אבל אולי זה בגלל (בטוח) שהוא עוד לא הגיע לשלב שהוא עם עצמו עד הסוף.

הבנתי שבוער לי ומסקרן אותי להקשיב לו ולגלות אותו. בוער לי.

אולי הוא ירצה, ביום מן הימים, לעזור לעצמו כמו בן אדם, ולבנות את עצמו. כשיגיע הזמן.

טוב לי עם עצמי, החיים שלי כל כך טובים. ה' מסדר לי הרבה נחת ושקט.

לבניה יש כוחות אדירים ורק צריך שהוא סוף סוף יבחין בהם ויאיר אותם בעוצמה שלו. עד שהוא יבחין בהם, אלוהים גדול.

אני אסתכל כדי לראות אותו מאיר, אבל צריך רק לחכות.

אז שלושה שבועות עברו מאז שכתבתי את זה. עוד יש בזה הרבה מן הרלוונטי.

אבל נרגעתי.

עוד יש פה תקווה ואמונה בו, אני יודעת.

פשוט לא הבנתי כל כך מה עושים או לא עושים עם מה שהיה והקצת שנשאר. מה כבר יש לעשות?

עם הזמן זה נעשה פחות ופחות מטריד בשבילי.

מאיזושהי סיבה, אני ממש לא רוצה לכתוב שזאת סוג של פרידה ממחשבות עליו, מדברים שכבר קרים. ובעיקר מרגש לא מובן לי שהיה בי שנה.

וזה לא בגלל שאני צריכה את המחשבות שלי עליו, גם לא בגלל שאני רוצה לשמר לעצמי איזה חלק ממנו.

פשוט נמאס היה לי כשלא ידעתי כלום כשהגיע לי לדעת ולהבין.

ואולי זה הסוף, ומחשבות פה ושם הן השאריות של מה שקרה.

מאיזושהי סיבה אני רוצה כבר את הסוף הזה.

אני לא יודעת אם אמונה קטנה בו שהוא יצליח, או סוג של תקווה טיפשית בשבילו שמתעופפת ומגיעה בגלים שקטים זה מה שמנע ממני לשים לזה סוף עד עכשיו.

גם כן סוף, מחשבה של סוף. זה הכל. וזה כבר מרגיש יותר בסדר.

שלכם,

ילדה מכאן.