ילדה מכאן

אני יודעת למה אני פתוחה לכולם,

ולמה אני מספרת בהרבה מהמשפטים שלי מי אני ומה הכי טוב לי.

אני רוצה שמישהו יגלה לי אותו גם. שיספר לי במשפטים, משפטים כמו שלי,

את עצמו.

השבוע רציתי לכתוב פוסט על לרקוד, ולשיר ולשמוח.

השבוע, שבוע שעבר בעצם, לא הפסקתי לרקוד.

כל הזמן כשהייתי בבית ספר רקדתי עם חברות.

רקדנו בלי חשבון, עם תנועות מטומטמות-חופשיות באוויר.

היינו נראות כמו פליטי פסטיבל אחרית הימים או משהו כזה,

כי רק רקדנו, בעיניים עצומות, מרחפות מעל עומס וכבדות.

קלות כמו משהו שהוא לא אנחנו, בתוך רוח שטות חופשייה של כיף.

היה חמים בשבוע שעבר, וניצלנו את הלילות כדי לקפוץ על הדשא לא בקצב ולא באטמוספירה הזאת. סתם ככה. עם המוסיקה.

ואני לא חושבת שאי פעם קרה לי כזה דבר. של לקפוץ כי צריך עכשיו לקפוץ.

כשהמוח שלי מוחק דאגות שלא צריך לדאוג בגללן ואני בכל זאת עושה זאת,

ונותן גם לעצמו לרקוד ולרחף כי עכשיו זה מה שצריך לעשות.

רק לרקוד.

חודש אדר טוב שיהיה לנו :)

שלכם תמיד (גם באיחור), ילדה מכאן.