שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

"מאיה?"

"כן."

"הרופא מחכה לך בחדר חמש."

אני סוגרת את הספר שממנו אני מעמידה פנים שאני לומדת. אורזת את המרקרים שבמשך חצי שעה של למידה מדומה לא נגעתי בהם.

נכנסת לחדר חמש במבט מושפל לרצפה.

מכווצת.

אני מתיישבת.

"שלום" אני לוחשת.

"כרטיס מגנטי" יש לו קול עבה. המבטא לא רוסי, אני מתפלאת.

אני שולפת את הכרטיס בצורה מגושמת. הידיים רועדות לי.

מניחה אותו על השולחן. לא משירה מבט.

"OK, ספרי לי." הוא אומר ונאנח.

"עברתי הפלה. מאז לא קיבלתי מחזור." אני לא לוחשת. דומעת.

מנגבת את הדמעות עם השרוול של הסוודר.

"טוב, תפשטי, נבדוק אותך."

פעם עוד הייתי נבוכה קצת, חוששת שיכאיבו לי, מבקשת סדין להתכסות בו במהלך הבדיקה. הפעם נשכבתי שם על שולחן הבדיקות ברגליים מפושקות בלי בושה, בלי הרגשה.

הוא בודק, לוחץ, מכאיב. אני לא אומרת מילה. מכווצת קצת את הפנים כדי לתת לו פידבק.

הוא חוזר לשולחן שלו ומתחיל להקליד.

כל הזמן הזה, שתיקה.

אני מתלבשת, חוזרת לשבת מולו. הוא מתחיל להסביר.

סטטיסטיקות רפואיות, סיפורים על בחורות אחרי הפלות.

יהיה בסדר. סבלנות הוא אומר.

"תודה" אני לוחשת ויוצאת משם כמו צל.

הוכרזתי כמתה רגשית.

מטפלת אחת ופסיכיאטר חדש קבעו.

לזה אין תרופה.

"את צריכה החייאה" היא אומרת לי.

אני מעריכה אותה מאוד אבל בכל זאת, היא לא יודעת שאפשר להחיות אדם רק זמן קצר לאחר המוות?

גופות קרות לא קמות לתחייה.

יש סיבה שהן לא.