שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

סוף - פרולוג

נוסעים הביתה.

מגיעים. אני נכנסת למיטה.

"תשני טוב, אל תלכי לעבודה מחר. אל תשימי שעון. פשוט תני לעצמך לישון."

"OK. אל תדאג. יהיה בסדר."

"להביא לך משהו לפני שאני הולך?"

"לא, אני בסדר."

"לכסות אותך?"

"כן."

"ביי מאמי."

"ביי"

מבחן המציאות - מערכה ראשונה

החלטתי שארבעה ימים אחרי ההפלה הגיע הזמן לצאת מהבית. לצאת חזרה לשגרה.

שטות גמורה.

לקחתי את הבוקר באיזי כמו אוגרת כוחות לקראת הרפתקאות עתידיות.

לפני שיצאתי שתיתי קפה בשתי לגימות.

אם היה לי אספרסו הייתי מורידה אותו בשוט.

נשמתי עמוק ועליתי לאוניברסיטה. ממש התרגשות. עבדתי קצת, לא למדתי כלום. הכל כרגיל.

בהפסקה הגיע הזמן קצת להסתובב.

אני הולכת קצת לאט, לי זה לא אכפת: "אני צב נינג'ה." אני אומרת לעצמי ועולה לי חצי חיוך על הפנים.

"הכל בסדר" ממשיך השכנוע העצמי. "תפקוד מרשים" אני ממשיכה לחלק לעצמי ציונים.

ההפסקה מתקרבת לסוף.

החולשה משתלטת, הכאבים חוזרים.

המחשבות לעבור עוד הרצאה היו רציניות. הגוף שלי החליט לא לשתף פעולה עם התכניות.

כישלון - מערכה שנייה

חולפות דקות ספורות. כאב משתק. מולי עומדים שני מסכים שחורים.

זה לא מרגיש נורמלי.

קר לי. חם לי. קר לי.

אני שולחת לו הודעה. שואלת אם הוא יכול לבוא לקחת אותי הביתה. הוא בשיעור.

אני מחליטה לטפס לאוטו. בדרך מנסה להתחמק מהמון אנשים. זה לא הולך. ברגעים מסויימים נעמדת מחייכת, מתנצלת.

אני נורא ממהרת.

"מאיה, הכל טוב?"

אני נעצרת, מחייכת. לא מצליחה לדבר. כן. אני מהנהנת.

מנופפת לשלום וממשיכה ללכת.

מוצאת כיתה ריקה בדרך. סוגרת את הדלת. מתיישבת.

לנוח. רק לא דמעות. שלא ישאלו אותי עוד שאלות. מתכננת דרך מילוט בדרכים צדדיות.

הגעתי לאוטו. נהגתי הביתה.

לא ברור לי איך.

שנייה אח"כ הוא התקשר.

"מאמי, הכל בסדר?"

"כן." שתיקה.קצרה.

"בעצם למה אני משקרת?" אני אומרת. נשברת.

יורדות לי דמעות.

"את בדירה?"

"כן."

"אני בא."

הוא מגיע.

מוצא אותי מכווצת במיטה.

מיד טלפון לרופא.

"לבית חולים." הוא מכריז.

הוא מרים אותי.

נוסעים.

התמודדות - אפילוג

הוא לא רוצה להכנס איתי לרופא. "אין לי כוח לדאוג לך יותר, אם אני לא אשמע מה הוא אומר, אני לא אצטרך לעזור לך, לא אצטרך לדעת מה לעשות."

אני שומעת אותו. הוא צריך חופש מהר: "לך, תשאיר לי כסף למונית, בבקשה? לא לקחתי ארנק."

"אני לא אלך עכשיו, אין טעם. אני הולך להסתובב. תתקשרי כשהבדיקה תגמר."

הוא יוצא.

הבדיקה כמעט תקינה. ואלה הוראות הרופאה:

בשביל החום: אנטיביוטיקה ואקמול.

בשביל הכאבים: אנטיביוטיקה ואקמול.

בשביל המצפון: אקמול.

בשביל הנפש: אקמול.

סליחה.

בעצם לא מדברים על מצפון, חרטה, על חלומות בעתה.

לא מדברים על לילה ראשון לבד, על איך אני אחזיק מעמד?

"אני צב נינג'ה."

שמישהו יספק לי שריון.

אני רוצה שתלך מכאן.

אני רוצה לבד.

אתה לא הולך. אתה אומר שאתה זה שמכיר את הרופא ולכן אתה צריך לפחות להיות שם בשלב התשלום. אתה נשאר.

אני רוצה לברוח.

אני לא שלמה. איך אוכל להיות שלמה?

יושבים מחכים בחדר המתנה.

אולטרסאונד. מבט אחרון. פתאום חוץ מעיגול שחור רואים משהו אפור וקטן בפנים.

הרופא מצהיר כי זה הריון תקין.

על מי הוא צוחק????

מה תקין פה?

מי תקין?

ההריון הזה מת עוד לפני שהוא לגמרי הספיק להתחיל!

אני תקינה? אני אמא. עוד שעה בערך אני אהרוג אותו, את הבן שלי. (כן, החלטתי שזה (היה) בן.)

מה תקין פה???

שאתה יושב מאחורי הוילון ולא מבין שהילד שלך עומד למות?

אני נכנסת להתקף חרדה.

כל הגוף שלי רועד, השיניים נוקשות, השרירים מתכווצים.

הרופא מנסה לגעת בי מגע מרגיע. אני מעיפה את היד שלו מעלי באלימות ממש לא אופיינית.

תוצאה של חרדה קיומית? 

"אל תיגע בי" אני צועקת.

"יהיה בסדר." את יודעת, ביצעתי הרבה כאלה בעבר.

"אני לא רוצה לשמוע!!!" הצעקות מתגברות.

השיניים שלי נוקשות עד כדי שאני לא יכולה לדבר.

"יש לי עוד כמה חולות לראות. עוד שעה נפגש באשפוז יום."

אתה אומר תודה.

אני יוצאת מהחדר. בקושי עומדת.

אשפוז יום

מודדים לי חום ולחץ דם.

יש לי חום. 37.8.

קיוויתי שאולי הרופא המרדים יגיד שאני לא יכולה לעבור ניתוח עם חום.

זה לא קרה.

הדופק שלי טס. זה נורמלי המרדים מכריז.

"תביאו אלונקה" צועק המרדים.

הוא נותן לי חלוק ירוק, כזה שלא נסגר מאחור.

"תתלבשי. עוד מעט נלך לחדר ניתוח."

אני מתלבשת בקושי. הכל רועד. אני רוצה לברוח. תנו לי לברוח.

לא רוצה הפלה!!!!

"יהיה בסדר" אתה מחזיק לי את היד ולוחש.

אני רוצה לסטור לך. אל תיגע בי.

אני מתכווצת.

אני לא בן אדם.

יש לי ילד ואני הורגת אותו. אני לא אדם.

שני אחים באים לקחת אותי.

מסיעים אותי על המיטה.

לא שמתי לב עד הכניסה לחדרי הניתוח שאתה הולך אחרי המיטה.

אומרים לך שעד כאן. עכשיו מכאן, אני לבד.

"יהיה בסדר מאמי."

הנה זמן טוב להתחרט ולברוח. אני לא מצליחה לזוז.

חדר ניתוח

מעבירים אותי למיטה. אני לא מסוגלת לזוז. רועדת קצת מפרכסת אפילו. המרדים נלחץ.

קושרים לי את שתי הידיים לצדדים.

אני צלובה.

הלוואי והצליבה הזו תביא למותי שלי.

אני לא מפסיקה לרעוד. המרדים והאחים מנסים לדבר איתי.

אין תשובה.

מחזקים את הקשירה של הידיים ומנסים להכניס לי עירוי.

הוונפלון* הראשון לא מתאים. קצת עבה מידי.

מנסים שוב עם אחד דק יותר. זה עובד.

מתחילים להזריק לי חומרים.

המנתח נכנס. "מה שלומך?"

אני רוצה לצעוק שאני מתחרטת. אני לא מסוגלת. מתחילה לבכות בעוד יותר היסטריה. הרעידות מתגברות. השיניים נוקשות, הלסתות מתקשות.

הוא שוב נוגע בי. אני רוצה לברוח מהמגע שלו ולא מצליחה לזוז.

הגוף שלי בוגד בי. הראש שלי בוגד בי. אני בוגדת בי ובילד שלי.

המנתח פונה למרדים בחיוך: "מתי היא תישן?"

המרדים בפנים חמורות: "היא אסטמטית אז זה יקח עוד טיפה זמן."

לא זוכרת יותר מזה.

כשפקחתי עניים בחדר התאוששות כאב לי.

הייתה שם אחות חמודה ששאלה אם הכל בסדר.

לא הצלחתי לדבר אבל הנדתי עם הראש: "לא."

"כואב לך?"

אני מהנהנת.

היא הולכת וחוזרת מיד עם מזרק, מרוקנת את תוכנו לתוך העירוי. "עוד מעט יהיה יותר טוב." היא אומרת בחיוך מסמפת.

איך יהיה יותר טוב? איך?

אני שוב מאבדת הכרה.

חזרה באשפוז יום

אחרי זמן מה מחזירים אותי לאשפוז יום.

אתה מחכה שם עם עניים נפוחות.

אחות שואלת אותי אם אפשר להביא לי משהו. אני מהנהנת ולוחשת, משהו כדי לנקות את עצמי.

היא חוזרת עם מגבות ומים חמים.

אני מבקשת מכולם לצאת. ולסגור את הוילון.

מנקה את היוד מעלי, את הדם.

בוכה ונרדמת.

אני פוקחת את העניים, אתה רוכן מעליי.

"דאגתי לך, חשבתי שאני משתגע שם. התקשרתי לאמא שלי ובכיתי לה במשך כל הזמן שהיית בפנים."

יופי. זה מה שעובר לי בראש. מה זה עוזר לי? לא יכולת לבכות שם איתי? לא יכולת לדבר בשבילי?

למה לא שמרת עלי כשצלבו אותי שם? למה לא צעקת שיניחו לי לנפשי? שיניחו?!

אני כועסת עליך.

מאז ההפלה הכל כואב. הגוף, הנפש, הראש שרק טוחן.

אני אוכלת ונראית יותר טוב אתה אומר בגאווה.

סוף סוף אתה חש קצת שלווה.

אני כועסת המון. אני לא אומרת אבל זו התשובה, זו המחשבה.

אני מחייכת, רק אחרי שאתה נרדם אני בוכה.

* וונפלון - צינור הפלסטיק הקטן שנשאר בתוך היד אחרי שמוציאים את המחט.