שום דבר אינו מובן מאליו - יומנה של סטודנטית

את יושבת ומחבקת אותי בספסל אחורי של אוטו חדש.

מערסלת אותי לחיקך כאילו הייתי ילדה.

"אל תבכי ילדה שלי, אל תבכי קטנה" את לוחשת.

"תזכרי שאת חזקה, תזכרי שאת לוחמת".

את לוחשת ומלטפת את ראשי, ואני, בוכה ומרטיבה לך את החולצה.

אני קטנה בזרועותייך, כמעט שברירית, כמעט לא נפרדת.

"מה קרה לך ילדה שלי?" את שואלת.

אני לא יודעת לענות לך.

אני יודעת, אבל אין לי אומץ להגיד.

מזמן לא הייתה לי אימא, מזמן לא הרגשתי אהבה בלי תנאים.

ליוויתי אותך לאוטו שעמד בחניון תל-אביבי חשוך.

ליוויתי ולא יכולתי לתת לך ללכת.

גם לא יכולתי לבכות קודם.

אולי ניכור החנייה, ניטרליות האוטו הזר, וההרגשה שעוד מעט זה נגמר...

הסכר נשבר.

עמדתי מולך, בוכה, רועדת.

עמדתי מולך ואמרתי לך ללכת.

פתחת את הדלת האחורית ונכנסת.

מושיטה אליי ידיים ועניים,

לא מוותרת.

מזמן לא השלתי מעליי את עול הביצורים,

מזמן לא בכיתי כי הרגשתי אני,

רק אני.

ואת, פתאום חזקה,

פתאום גדולה,

עוטפת אותי כמו שעשית לפני שנים.

הלכתי לפגוש אותה.

הרגשתי כאילו אני הולכת לדייט. זה חייב להצליח. חייב.

למה? כי אני רוצה.

מה זה "זה"? אני לא יודעת. הבנה הדדית? אמפטיה? שיחה בלי שיפוטיות? לא יודעת.

יצאתי בבוקר מהמיטה, שתיתי קפה, בדקתי שאין מיילים מהעבודה ויצאתי מהבית בלי איפור.

לבשתי את ליבי על השרוול.

נפגשנו. דיברנו. על הא ועל דא, על חתולים, פרידות והפלות.

קצת בכיתי, התאפקתי, בכל זאת, ישבנו בבית קפה.

היא עברה הפלה. חוויה שונה אבל דומה.

הנה היא יושבת מולי והיא יפה, חייה. היא לא כבויה. וגם היא עברה הפלה.

שאלתי את עצמי אם היא ראתה בי מידה של חיוּת.

המחשבות האלה פרחו מראשי במהלך השיחה.

היא הייתה צריכה טרמפ ואני יכולתי לתת אותו בתנאי שנעבור אצלי בבית לרגע.

לא סידרתי את הבית. לא דחפתי בגדים לחדר השינה, ולא הסתרתי את סממני הדיכאון.

(דיכאון מלווה בדר"כ בבלאגן מטורף, כזה שמגעיל לחיות בו. כשהדיכאון דועך גם הבלגן נעלם – אין טעם לנסות לסדר בזמן דיכאון. אבל זה נושא אחר.)

הגענו הביתה, פגשנו את החתולה בכניסה.

לא פחדתי לתת לה להיכנס אל הבלגן. אל החורבה. עלינו עם החתולה אל הדירה. ביקור קצר.

נפרדנו בתחנה המרכזית. התחבקנו ואני חושבת שהיא אמרה שהיה כיף. אני יודעת שאני הרגשתי הקלה.

עליתי על האוטובוס והתחלתי לעכל. אחרי שחשבתי וחשבתי מצאתי בי זיקים של תקווה. זיקים של כוח ורצון לשנות.

אני יודעת שיהיו עוד עליות ומורדות. אני יודעת. אין לי אשליות.

אבל אני מקווה שמכאן והאלה יהיה שיפור. יהיו תקופות קשות אבל לא אובדניות. יהיה ייאוש אבל לא תהומי, ויהיה אֶבֵל אָבל לא מכלה.

אני זו אני. ואין לי למה לעסוק בשיפוט, בצליבה עצמית ובחרטה הרסנית.

היא לא שפטה אותי (ואני לא אותה).

אם היא קוראת את זה היא בטח חושבת שאני פסיכית. בגלל שאף אחד בחיים שלי לא יודע על ההפלה זה צעד גדול בשבילי. רציתי לפגוש עוד בחורות שעברו את זה. רציתי לדבר ולא היה עם מי. והנה, דיברתי. באתי בלי איפור, בלי הצגה. אני, מאיה, עברתי הפלה.

אז מה.

אני יודעת מה אתה חושב. אל תשאל איך. אני יודעת, בדרכים לא דרכים.

אני יודעת שיש לך טראומה ממני, אני יודעת שהייתי יותר מידי. שאף אחד לא יכול לעמוד במה שעברת איתי.

אני יודעת שהייתי תלויה מידי, אני יודעת שגרמתי לך לא מעט סבל. לא הייתי הוגנת. הייתי צריכה לשמור את הדברים לעצמי. לתת לך להיות חופשי יותר.

אני יודעת שהרגשת שאתה קורס תחת נטל האחריות. אני יודעת שהיה לך עצוב, קשה, לחוץ. לא היה לך טוב.

אני כ"כ מתחרטת שלא עשיתי דברים אחרת. שלא נתתי לך להיות מאושר. הלא האושר שלך לא היה צריך להיות תלוי בשלי.

אני זו שהייתה בהריון, אני זו שלא ישנה בלילה, לא היית צריך להיות חלק מזה!!!!

אני מרגישה כ"כ אשמה. אני מרגישה נורא.

אני לא רוצה שתהיה לך טראומה ממני, אם כבר טראומה אז שתהיה לך טראומה מהפלות. לא ממני. אני לא שד, אני לא אדם רע.

אני חושבת שאני לא אדם רע.

אני רוצה שתוכל להיות שמח, מאושר, מותר שיישארו צלקות ומותר לכאוב את העבר אבל תמיד עם הפנים קדימה.

אני רוצה להיות רוח גבית תומכת. לא עול.

יש בי הרגשה של פספוס. שאם לא הייתי כ"כ קשה אולי עוד היית נשאר. אולי לא היית מתרחק כ"כ.